PROFILPELAJAR.COM

אל-חאכם
الحاكم بأمر الله
לידה	13 באוגוסט 985; קהיר, השושלת הפאטמית
נעדר	13 בפברואר 1021 (בגיל 35); מוקתם, מצרים
מדינה	השושלת הפאטמית
	19 באוקטובר 996 – 19 בפברואר 1021; (24 שנים)
	→ אל-עזיז באללה עלי א-ט'אהר אל-פאטמי ←

אבו עלי מנצור (בערבית: أبو علي المنصور; 13 באוגוסט 985 – 13 בפברואר 1021), ובשמו ותוארו המלכותי הרשמי אל-חאכִּם בִּאמר אללה (الحاكم بأمر الله ("השולט בצו האל"), בספרות הרבנית נקרא הכליף עלי אלחכים, היה הח'ליף השישי מהשושלת הפאטִמית, והאימאם ה-16 של האסמעילים ושלט בין 996–1021 במצרים. הכריז על עצמו כנביא, ונחשב למייסד הדת הדרוזית.^[1]

אל-חאכם היה אישיות שנויה במחלוקת במקורות היסטוריים שונים. במקורות האסמעילים והדרוזיים הוא מתואר כאיש מוכשר וצנוע. במקורות סונים ואירופיים הוא מתואר כשליט נוקשה ובלתי צפוי שבין השאר בשנת 1009 החריב את כנסיית הקבר בירושלים.

ביוגרפיה

אל-חאכם נולד במצרים ב-985, וכבר בגיל 11 ירש את השלטון מאביו אבו מנצור נזאר אלעזיז. העברת השלטון המוצלחת לילד הצעיר הוכיחה את יציבות שלטון השושלת. במהלך שלטונו הארוך הצליח אל-חאכם להרחיב את תחום שליטתו וכבש גם את אזור חלב.

יריביו הנחושים ביותר של אל-חאכם היו הח'ליפים מבית עבאס ששלטו מבגדאד, כשהם מבקשים לבלום את התפשטות האיסמאעילים. התחרות בין שתי השושלות הובילה להצהרת בגדאד מ-1011, בה קבעו העבאסים כי טענת הפאטמים ללגיטימיציה על בסיס מוצאם מזרע הנביא מוחמד היא שקרית, וכי הם בעצם צאצאי משפחה יהודית.

אל-חאכם נאבק גם בבני השושלת הקרמטית שליטי בחריין, ושלטונו התאפיין בחוסר שקט מתמשך, הן מצד הברברים במערב, והן מצד הטורקים במזרח. ב-1005 ייסד אל-חאכם את דאר אלעלם (בערבית: "בית המדע"), ששימש כמרכז ללימודי פילוסופיה ואסטרונומיה, לצד לימודים איסלאמיים של הקוראן והחדית'. בנוסף, פעלה שם גם ספרייה ציבורית. ב-1013 השלים אל-חאכם את בניית המסגד שאביו החל לבנות בקהיר, וקרא לו על שמו: מסגד אל-חאכם.

אל-חאכם והדת הדרוזית

ב-1017 אל חאכם באמר אללה הכריז על עצמו כנביא, ובשלבים מתקדמים בהתפתחות הדת הדרוזית הכריז על עצמו שהוא אלוהים, והוא נחשב למייסד הדת הדרוזית. באותה שנה החל מניין ספירת התאריך הדרוזי. הדת נקראת "דרוזית" כי שכניהם (הלא דרוזים) ראו בהם תומכים של מוחמד בן איסמעיל אל-דרזי.

לקראת סוף ימי שלטונו החלה הדת הדרוזית להתגבש סביב דמותו.

ב-1021 נעלם אל-חאכם במהלך טיול להרי מוקטם שליד קהיר. מאמיניו הדרוזים טענו כי לא מת, אלא הוסתר על ידי אללה כדי לשוב כ"מהדי" ביום הדין. את כיסאו ירש בנו הצעיר עלי אלט'אהר באללה, בעוד אחותו של אל-חאכם, סת אלמלכ (אנ'), שימשה כעוצרת.

אל-חאכם והיהודים

בחודש שבט ד'תשע"ב (ינואר 1012) במהלך לוויה של אחד מחזני הקהילה היהודית בקהיר, התנפלו פורעים מוסלמים על המלווים, וכלאו כמה ממנהיגי הקהילה שהשתתפו בהלוויה. לאחר לילה שלם בכלא הורה אל-חאכם באמר אללה לשחרר את היהודים ממאסרם. לאחר שחרור האסירים, קבעה הקהילה צום בתאריך ג' בשבט לציון המאורע. אחד מהיהודים ששוחררו בידי אל-חאכם, המשורר רבי שמואל בן הושענא, חיבר חיבור היסטורי בחרוזים בשם "מגילת מצרים" ובו תיאר את המאורע. במגילה מכונה אל-חאכם בכינוי "אדוננו השופט במאמר האל", כינוי שנובע מתרגום מליצי לעברית משמו הערבי.^[2]

יחסים בין-דתיים

לפי חוקר הדת נאסים דנה, ניתן לחלק את היחסים בין השליט עם דתות מונותאיסטיות אחרות לשלושה שלבים נפרדים.

התקופה הראשונה

בתקופה שבין 996 ל-1006 הוא גילה יחס עוין כלפי מוסלמים בקרב הסונים והקהילה, בעוד שהיחס לאנשי הספר - יהודים ונוצרים - היה סובלני יחסית, בתמורה לתשלום מס המחווה.

מיעוטים דתיים וחוקים מפלים

בשנת 1004, הוציא המושל צו האוסר על הנוצרים לחגוג את חג ההתגלות ואת חג הפסחא. כמו כן, אסר על שימוש ביין ובמשקאות משכרים אחרים שאינם עשויים מענבים, הן למוסלמים והן לא-מוסלמים כאחד. זה הקשה על הנוצרים והיהודים אשר משתמשים ביין בטקסיהם הדתיים. בשנת 1005, הוציא השליט צו המחייב את הד'ימי ללבוש לבוש מיוחד, המורכב מאבנטים צבעוניים, רובם שחורים סביב מותניהם, וללבוש טורבנים שחורים על ראשם וצעיפים שחורים, כדי להבדיל ביניהם למוסלמים. בנוסף, נאלצו היהודים לענוד תליון עגל מעץ זכר לחטא העגל והנוצרים נאלצו לענוד צלב מברזל והוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים. במרחצאות הציבוריים נאלצו היהודים להחליף את העגל בפעמון. בנוסף, נשים מאנשי הספר נאלצו לנעול שתי נעליים שונות, אחת באדום ואחת בשחור. מנהגים אלה נמשכו עד 1014.^[3]

לקראת סוף ימי שלטונו הפך אל-חאכם רדוף פרנויה, חשד בסובבים אותו והורה להוציא להורג כמה מבכירי ממשלו. תקופה זו התאפיינה גם בפרסום חוקים יוצאי דופן, כמו איסור על אכילת מלוח'יה, מאכל מצרי מסורתי, איסור על משחק השחמט, וצו שכפה על הציבור לעבוד בלילה ולישון ביום, אסר על נשים לצאת לרחוב ועל סנדלרים להכין נעלי נשים, נתן הוראה להרוג את כל כלבי העיר ועוד

התקופה השנייה

בשנת 1009, נוצרים ויהודים נאלצו לענוד עניבות על צווארם במרחצאות, עליהן נתלו צלב לנוצרים ופעמון ליהודים. בתי קברות נוצריים חוללו, ומספר פקידים נוצרים נענשו, מה שגרם לרבים להתאסלם מתוך פחד. דנא מצהיר כי מדיניות זו התקבלה בדרך כלל היטב על ידי המוסלמים, ששנאו נוצרים בגלל מעשי העדפה מצד פקידים נוצרים. לדברי דנא, בשנת 1022 נדרשו הנוצרים לשים צלבי עץ על צווארם, נאסר עליהם לרכוב על סוסים ולהחליף פקידים נוצרים במוסלמים. מקורות שונים מצביעים על כך שרדיפת הקופטים עברה לקיצוניות בתקופת שלטונו של אל-חאכם, עם הריסת הכנסיות והאצת ההתאסלמות בכפייה. אל-חאכם, הורה להרוס כמה כנסיות בקהיר, והוצא רשומה להריסת כנסיית הקבר בירושלים, שם נאמר שהמושל בפקודת האל כעס על מה שנראה בעיניו תחבולה שנוהגת כמרים, הקשורה לירידת "אש הקודש". ואילו לפי ההיסטוריון וויליאם אל-סורי, אל-חאכם הרס את כנסיית הקבר בשנת 1009 בגלל להיטותו להפריך את הטענות שהוא נולד מאישה נוצרייה. ההיסטוריון יחיא ציין כי "רק אתרים שהיו קשים מדי להריסה ניצלו". כמה שנים אחר כך נאמר כי כל המנזרים והכנסיות בארץ ישראל נהרסו או הוחרמו. רק בשנת 1042 התחייב קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס, קיסר האימפריה הביזנטית, לבנות מחדש את כנסיית הקבר, באישורו של הח'ליף השליט. אחת הסיבות העיקריות להופעתם של מסעי הצלב הייתה הריסת כנסיית הקבר, הקדושה מכל האתרים הנוצרים.

מ-1007 עד 1012 "היה יחס סובלני להפליא כלפי אהל אל-סונה ואל-ג'מעה ויחס פחות נלהב לאסלאם השיעי, בעוד שהיחס לגבי 'אנשי הספר' היה עוין". ב-18 באוקטובר 1009, הורה אל-חאכם להרוס את כנסיית הקבר והמבנים הנלווים אליה, שכן נאמר כי אל-חאכם כעס על מה שנראה לו כתכסיס שנוהגים הכוהנים, כלומר קשור לירידת "אש הקודש".

התקופה השלישית

בגלל מסעות הרדיפה שכללו נוצרים, יהודים, ודתות אחרות, מספר היסטוריונים כינו את אל-חאכם את הכינוי "נרון האסלאם", אך הדעות לגביו נותרו שנויות במחלוקת ולא נעימות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אל-חאכם בוויקישיתוף

אל-חאכם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ Kais M Firro, A History of the Druzes, E.J.Brill, 1992, עמ' 8
^ מגילת מצריים באתר המילון ההיסטורי ללשון העברית.
^ מרק כהן, בצל הסהר והצלב, הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2001; עמ' 127

הקודם: אבו מנסור ניזאר אל-עזיז באללה	האימאמים האסמאעילים	הבא: עלי אלט'אהר באללה