איסור פרסום הוא איסור המוטל על הציבור, ובפרט על אמצעי התקשורת, לפרסום מידע מסוים. האיסור מתנגש בעקרונות של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת,^[1] ולכן הוא חל רק על מידע שפרסומו עלול לפגוע באינטרסים של הציבור, כגון פגיעה בחקירה משטרתית או פגיעה בביטחון המדינה, או מידע שפרסומו עלול לפגוע באדם מסוים, כגון פגיעה בשמו הטוב או סיכון חייו. איסור פרסום מיושם בשתי דרכים:

• איסור כולל על פרסום מידע מסוג מסוים. איסור מסוג זה נקבע בחקיקה או בתקנות שהותקנו מכוחה.
• איסור על פרסום מידע הנוגע לפרשה מסוימת. איסור כזה מוטל בצו איסור פרסום (בראשי תיבות צא"פ), שהוא צו המוצא על ידי הגורם שהוסמך לכך: בית המשפט, ובישראל גם על-ידי הצנזורה הצבאית. המונח צו איסור פרסום מתייחס בדרך כלל רק לצו שהוציא בית משפט.

באחדים מחוקי מדינת ישראל נקבע איסור פרסום לנושאים מסוימים:

• סעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע איסור פרסום כללי בתחומים הבאים:
  • פרטים הנוגעים לדיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות וכן תצלום שצולם בבית המשפט. לבית המשפט נתונה סמכות להתיר פרסום פרטים אלה.
  • שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין.
  • בינואר 2012 נקבע בתיקון לחוק בתי המשפט, כי לא יתפרסם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, במשך 48 שעות מתחילת מועד החקירה.^[2]
• חוק איסור הכחשת השואה, התשמ"ו–1986 קובע:

2. המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות, דינו - מאסר חמש שנים. 3. המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים של שבח, אהדה או הזדהות למעשים שנעשו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, דינו - מאסר חמש שנים.

• סעיף 24 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 קובע מאסר שנה אחת על אלה:

(1) המפרסם שמו של קטין או כל דבר אחר העשוי להביא לידי זיהויו של קטין או לרמוז על זיהויו, באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות אחד מאלה:

(א) הקטין הובא בפני בית משפט;

(ב) פקיד סעד פעל או פועל לגבי הקטין לפי חוק זה;

(ג) הקטין ניסה להתאבד או התאבד;

(ד) דבר שיש בו כדי לייחס לקטין עבירה או שחיתות מידות;

(ה) הקטין הוא בן משפחתו של אדם שמייחסים לו עבירה או שחיתות מידות;

(ו) נעברה בקטין עבירת מין, עבירת אלימות, עבירה של התעללות, או שנעברה בו עבירה בידי האחראי עליו כמשמעותו בסעיף 368א לחוק העונשין, התשל"ז-1977;

(ז) דבר המקשר קטין לבדיקה לגילוי נגיפי איידס;

(ח) דבר המקשר קטין לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטריים;

(2) המפרסם תמונת עירום של קטין שמלאו לו חמש שנים ויש בפרסום כדי לזהותו.

• סעיפים אחדים בחוק העונשין עוסקים באיסור פרסום:
  • סעיף 144ב: "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים".
  • סעיף 205א: "המוסר מידע או המפרסם פרסום על מתן שירות של מעשה זנות, כשנותן השירות הוא קטין, דינו – מאסר חמש שנים".
  • סעיף 205ג: "א. המפרסם פרסום בדבר מתן שירותי זנות, כשנותן השירות אינו קטין, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד - כפל הקנס האמור".
  • סעיף 352: המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירת מין, דינו – מאסר שנה (אלא אם אדם זה נתן בפני בית משפט את הסכמתו לפרסום זה).
• סעיף 36 לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958 קובע: "רשאי השופט החוקר לאסור כל פרסום של הליך בחקירת סיבת מוות, שהתנהלה בפומבי, ורשאי הוא להתיר פרסום בדבר חקירה בסיבת מוות שהתנהלה בדלתיים סגורות; המפרסם דבר על חקירה בסיבת מוות בניגוד לאיסור או בלי היתר לפי סעיף זה, דינו – מאסר שישה חדשים".
• סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 קובע: "המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה".^[3]
• סעיף 27 לחוק שירות נתוני אשראי, התשס"ב-2002 קובע: "לא יפרסם אדם נתוני אשראי שהתקבלו מבעל רישיון שירות נתוני אשראי לפי חוק זה".
• צו ההגנה (שעת חירום) (הגשת ספרים לביקורת מוקדמת ואיסור פרסום), תשל"ב-1972 אוסר פרסומו של ספר הנוגע לביטחון המדינה, כל עוד לא הוגש לצנזור, או שהוגש לו ועדיין לא נתקבלו הוראותיו, או שנתקבלו הוראותיו ולא קוימו.
• חוק הגנת הפרטיות קובע כי פרסום במזיד של מידע שהושג בדרך של פגיעה בפרטיות ופרסום במזיד של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד עונשם מאסר חמש שנים (וכן הם בגדר עוולה אזרחית).
• סעיף 19 לחוק שירות הביטחון הכללי קובע: "כללים, הוראות השירות, נוהלי השירות וזהות עובדי השירות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה, וכן פרטים אחרים בנוגע לשירות שייקבעו בתקנות, הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור". ראש הממשלה רשאי להתיר פרסום מידע האסור לפרסום לפי סעיף זה, והוא האציל סמכותו זו לצנזורה הצבאית.

תקנה 87 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום, אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

בית המשפט מוציא צו איסור פרסום, בהתאם לבקשה המוגשת לו, בפרשה מסוימת.^[4] בעת הוצאת הצו שוקל בית המשפט את נימוקיהם של מבקשי הצו אל מול העקרונות של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. לעיתים הצו הוא גורף, ואוסר פרסום כל פרט הנוגע לפרשה (כולל, לעיתים, עצם קיומו של הצו), ולעיתים הוא מפרט את המותר בפרסום ואת האסור בפרסום. עם הוצאתו נשלח הצו למערכות כלי התקשורת העיקריים.

סעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מסמיך את בית המשפט להוציא צו איסור פרסום על:

• דיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על ביטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית.
• שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.
• שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום.^[5][6][7]

חרף הקושי באכיפה יעילה של איסור הפרסום, האיסור נאכף במקומות שבהם ניתן לאכוף אותו. אמצעי התקשורת הגדולים מצייתים במידה רבה לאיסורים שנקבעו בחוק, וכאשר מדובר בצו איסור פרסום שהוציא בית משפט, הם נלחמים בו בדרך הפתוחה בפניהם - פנייה לבית המשפט על מנת שיתיר את הפרסום. ערעורים על איסורי פרסום שהטילה הצנזורה הצבאית מגיעים רק לעיתים רחוקות לבתי המשפט, והם נידונים במגעים ישירים בין מערכות כלי התקשורת לצנזורה או מול ועדת ערעורים מיוחדת המכונה "ועדת השלושה".

בנסיבות אלה מתקיימים בבתי משפט בישראל פעמים רבות דיונים בבקשות להתרת פרסום. בדיון מסוג זה, שעסק בבקשה לביטול צו איסור פרסום על זהותן של שתי חשודות במתן טובות הנאה בפרשת מינויי שופטים תמורת שוחד, קבע השופט יצחק עמית: "מצאתי להבחין בין שתי המשיבות, ולקבל את הבקשה ככל שהיא נוגעת למשיבה 1, בשל מעמדה הציבורי כשופטת מכהנת. לא כך לגבי המשיבה 2, שהיא אדם פרטי לכל דבר ועניין, כך שמול הנזק החמור שבפרסום לא עומד עניין ציבורי בפרסום זהותה."^[8]

עם שיפור התקשורת העולמית באמצעות רשת האינטרנט גבר מאוד הקושי לאכיפת איסור הפרסום עד כדי אי יכולת אכיפה בנושא, הן בגלל הכמות העצומה של אתרי האינטרנט בהם ניתן לפרסם, הן בגלל קלות מציאת המידע בעזרת מנועי חיפוש, העובדה שלגולשים יש אפשרות לשמור על אנונימיות ברשת, והן בשל אי הבהירות לגבי האחריות המשפטית על אתרים המאוכסנים בשרתים שמחוץ למדינה שבה הוצא הצו.^[10] במקרים רבים דולף המידע כלפיו הוצא איסור הפרסום לרשת האינטרנט למרות איסור הפרסום, או שהמידע מתפרסם בהרחבה עוד טרם הטלת איסור הפרסום.

דבר נוסף המקשה על אכיפת הצווים באינטרנט הוא שהצו מחייב רק את מי שלו נמסר כדין ^{[דרוש מקור]}. כך נוצר מצב בו האתרים הגדולים שמקבלים את צווי איסור הפרסום לא יכולים לפרסם את המידע, אך צו איסור הפרסום אינו תקף על אתרים קטנים או אנשים פרטיים. פרסום הצו ברבים משמעו למעשה הוא פרסום המידע שהצו ניסה למנוע את פרסומו מלכתחילה, ולכן אינו ישים.

קושי מסוג אחר נובע מהגלובליזציה של המידע. איסור פרסום תקף רק במדינה שבה הוטל (ולעיתים גם מחוצה לה, על אזרחיה של אותה מדינה). הקלות שבה ניתן לגשת למידע ממדינה למדינה באמצעות רשת האינטרנט מאפשרת את פרסום המידע מחוצה לה, על ידי אמצעי תקשורת שאיסור הפרסום אינו מחייב אותם, הנצפה על ידי אזרחי המדינה בה חל איסור הפרסום. למדינה שבה הוטל איסור הפרסום אין דרך להטיל סנקציות מכוח חוק על המפרסם, וסנקציות אחרות, כגון הגבלת פעילותו של אותו אמצעי תקשורת במדינה, בעייתיות ביותר.

בישראל הפרו צוי איסור פרסום, בין היתר, הבלוגרים משה הלוי ועומרי חיון, וכן אתר רוטר.נט. בעת חקירתה של הדוגמנית בר רפאלי ברשות המיסים נאסר תחילה פרסום שמה, אך אתרי חדשות פעלו בדרכים שונות לעקוף את האיסור: אתר החדשות הכלכליות "ביזפורטל" כלל בידיעה על החקירה אקרוסטיכון של שמה, ובאתרים אחרים צוין שמה בתגיות המלוות את הידיעה.^[11]

חברי הכנסת נהנים מחסינות פרלמנטרית ביחס לדברים שהם אומרים במסגרת תפקידם. פעמים אחדות ניצלו חברי כנסת חסינות זו לשם פרסום מידע שלגביו הוצא צו איסור פרסום:

• בשנת 2010 הוצא צו איסור פרסום על זהותו של האסיר בן זיגייר, על עצם כליאתו, על החשדות בגינם הוא כלוא וכן על כל פרט אחר הקשור בפרשה, לרבות עצם קיומו של צו איסור הפרסום עצמו. צו זה הוצא לבקשת פרקליטות המדינה ולא הוגבל בזמן. בעקבות דיווחים בתקשורת האוסטרלית, ובמהלך דיון שגרתי במליאת הכנסת שהתקיים ביום חשיפת הפרשה, הפנו חברי הכנסת דב חנין, זהבה גלאון ואחמד טיבי שאילתות לשר המשפטים יעקב נאמן הקשורות לפרשה, ובכך היו לגורמים הישראלים הרשמיים הראשונים להתייחס אליה, על אף צו איסור הפרסום ותחת חסינותם הפרלמנטרית.^[12] השאילתות נשאלו בזמן דיון ששודר בערוץ הכנסת וחשפו בפעם הראשונה את הפרשה בתקשורת הישראלית. הפרוטוקולים ותמלילי השאלות של חברי הכנסת פורסמו לאחר מכן באתר הכנסת, על אף בקשות של גורמי ביטחון מיו"ר הכנסת הזמני בנימין בן אליעזר להטיל עליהם חיסיון,^[13] ובכך התאפשר לכלי התקשורת באותו היום לצטט את שאלותיהם של חברי הכנסת.
• בנובמבר 2019 הציג שר המשפטים, אמיר אוחנה, בעת שדיבר במליאת הכנסת, מידע שלגביו הוצא צו איסור פרסום בעניין חקירתו של עד המדינה ניר חפץ. בתגובה לביקורת על צעד זה נמסר מטעם השר אוחנה כי "השר חזר אך ורק על דברים שפורסמו כבר, ולא חידש דבר".^[14] חפץ תבע לדין את אוחנה על דבריו אלה, ותביעתו נדחתה בנימוק שדברי השר חוסים תחת חסינות, אך השופטת מתחה ביקורת על אוחנה על שהפר צו איסור פרסום.^[15]

היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, הבהיר כי: "תכנון מראש של התבטאות המהווה עבירה, לא חוסה תחת החסינות, וניתן כעיקרון להעמיד חבר כנסת לדין בגינה, כמו כל אדם אחר. בכלל זה, פרסום מתוכנן של עניינים סודיים שפרסומם מהווה עבירה, בין במליאת הכנסת ובוועדות ובין בתקשורת או בכל מסגרת אחרת, אינו חוסה תחת החסינות וחבר הכנסת עלול להיחקר ולעמוד לדין בגינו."^[16]

• אורי רוזן, העורך העירום - איך תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר, דביר, 2015, הפרק "צווי איסור פרסום", עמ' 215–225.

• מרדכי קרמניצר ורועי קונפינו, הערת חקיקה – הצעה לתיקון חוק בתי המשפט בעניין איסור פרסום שמות חשודים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 27 בדצמבר 2007
• אלי הכהן, בית המשפט מתעלם מהאינטרנט, באתר הארץ, 7 במאי 2008
• משה נגבי, קצת עזרה לאור השמש, באתר העין השביעית, 24 במאי 2011
• רויטל חובל, בתי המשפט מציגים: איסור פרסום לכל דורש, גם לעבריין מין החרד לשמו הטוב, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2013
• גלעד נוה, ‏צווי איסור פרסום, באתר הכנסת - הלשכה המשפטית, 13 באוקטובר 2013

• מתן סטמרי, "זכות הסיקור לדעת" אתר משפט ועסקים, 2017
• חנה בית הלחמי, ‏אייל גולן הוציא צו איסור פרסום, כמה נוח, באתר onlife,‏ 28 בספטמבר 2017