איוואן ולדימירוביץ' מיצ'ורין (ברוסית: Иван Владимирович Мичурин; 15 באוקטובר 1855 – 7 ביוני 1935) היה בוטנאי רוסי וסובייטי שפיתח זנים רבים של עצי פרי וגידולים חקלאים אחרים. על פעילות זו הוענק לו עיטור אנה מדרגה ה-3 בתקופת האימפריה הרוסית ועיטור לנין ועיטור הדגל האדום של העמל בתקופת ברית המועצות.
חייו
איוואן מיצ'ורין נולד באחוזה משפחתית במחוז טמבוב. אביו התעניין בבוטניקה והיה לו גן גדול. כבר בגיל 8 הוא ידע לטפל בעצים. בשנות העשרה הוא התייתם מאמו ואביו שהתאלמן ואיבד שישה מתוך שבעת ילדיו נשלח לאשפוז בבית חולים לחולי נפש. מיצ'ורין נשלח ללמוד בגימנסיה של ריאזן, אך לאחר פחות משנה הורחק מהלימודים והחל לעבוד כפקיד רכבת בעיירה במחוז טמבוב. לאחר שהראה חוש טכני קודם להיות טכנאי מערכות איתות[1]. לפרנסתו, עסק גם בתיקון שעונים בביתו.
ב-1875 שכר שטח אדמה בגודל כ-500 מטר רבוע, והחל לאסוף זנים של עצי פרי וגידולים חקלאיים שונים. תוך זמן קצר צבר אוסף של כ-600 זנים. ב-1879 שכר שטח נוסף ובו פיתח את הזנים החדשים הראשונים שלו. בשנת 1888 עזב את עבודתו ברכבת ובתיקון שעונים, ובכסף שלווה רכש שטח גדול במרחק כ-7 קילומטרים מהעיר והקים חממה לגידול זנים. לאחר מספר שנות ניסיון שהסתיימו בכישלון, זנח את השיטה המקובלת של הרכבת זנים דרומיים על כנות מהאזורים הצפוניים הקרים ועבר לניסיונות בהכלאה[1]. בשנת 1914 הוא שיווק מאות זנים שהוא פיתח בשיטות ההכלאה שלו. בנובמבר 1905 החל מיצ'ורין לנסות להתקבל למשרת מנהל תחנת ניסיונות ממשלתית, דבר שהביא אותו לעימות עם אנשי מדע הגנטיקה ששללו את שיטותיו. אנשי משרד החקלאות סירבו לבקשתו שהם יתמכו בחממה שלו כתחנת ניסיונות ממשלתית, אך הסכימו לתת לו סובסידיה חד פעמית, לה סירב מיצ'ורין[2].
מיצ'ורין התגאה בעיטור אנה מדרגה השלישית שקיבל בשנת 1912, אולם זה היה לא יותר מפרס ניחומים. כן התגאה בהצעה שקיבל ב-1913 ממשרד החקלאות האמריקאי למכור צמחים לארצות הברית. הוא שקל את ההצעה, אך הנושא ירד מן הפרק עם תחילת מלחמת העולם הראשונה[2].
ב-1915 שרר באזור מזג אוויר קשה, והנהר הסמוך עלה על גדותיו. נזק רב נגרם לבית הגידול של מיצ'ורין, וגידולים רבים אבדו.
לאחר מהפכת אוקטובר התייצב מיצ'ורין במשרדי הממשל החדש, והודיע שהוא מעוניין לשתף פעולה עם השלטונות. ב-22 בנובמבר 1918 השטח והצמחים עברו לבעלות המדינה, ומיצ'ורין קיבל תמיכה קלה מהממשלה. בשנת 1923 הצליח מיצ'ורין להביא לפרסום כתבה אוהדת באיזבסטיה, תחת הכותרת: "קוזלוב או וושינגטון?", בו נשאל האם נעשה מספיק כדי למנוע את המעבר של מיצ'ורין עם כל הידע שלו לארצות הברית. חודש לאחר מכן הוגדל התקציב ושטח המוסד של מיצ'ורין באופן משמעותי[3]. גן הירק שלו השתרע על שטח של 8,000 הקטר[4]. הוא המשיך להכשיר חקלאים בפיתוח זנים חדשים ובטיפוח זנים קיימים.
עד 1920 היקף הפיתוח של מיצ'ורין הגיע ל-120 זנים, מהם 45 זני תפוחים, 20 זני אגסים, 13 זני דובדבנים, ו-15 זני שזיפים.
השלטון הסובייטי תמך במוסד של מיצ'ורין. ב-1923 ביקר במקום מיכאיל קלינין, ונתן הערכה חיובית מאוד למחקרים ולפיתוחים שנעשו בו. ב-1927 צולם סרט תיעודי על פעילותו של מיצ'ורין. הסרט הוקרן גם מחוץ לברית המועצות - בארצות הברית, גרמניה, איטליה ומדינות נוספות.
ב-1932, העיירה שבה התגורר מיצ'ורין נקראה על שמו - "מיצ'ורינסק" וביתו בעיירה היה למוזיאון[5]. החל משנת 1949 מחולקת מדליית זהב על שם מיצ'ורין על עיבוד ופיתוח בתחום הביולוגיה של הצמחים.
באוגוסט 1948 הציג טרופים ליסנקו את תורתו האנטי מדעית, כנובעת מאסכולת מיצ'ורין[6], על סמך סיסמאות שיוחסו למיצ'ורין: "האדם יכול ומחובתו הוא ליצור צורות חדשות של צמחים, העולות על אלה של הטבע"[7] ו"אין אנו יכולים לחכות לחסדי הטבע; לקחתם ממנו - זה תפקידנו"[8]. בהתאם לכך, במשך מספר שנים, הוצגה תורתו של ליסנקו, על האפשרות לשנות את התורשה בעזרת שינויים סביבתיים, כהמשך תורתו של מיצ'ורין[9][10][11][12]. גם בשנת 1956 עת ירדה קרנו של ליסנקו, עדיין יוחסה תורתו של ליסנקו למיצ'ורין[13].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 David Joravsky, The Lysenko Affair, pages 40-41
- ^ 1 2 David Joravsky, The Lysenko Affair, pages 43-45
- ^ David Joravsky, The Lysenko Affair, page 49
- ^ 60 שנות עבודה של "חובב פרי וירק", דבר, 4 באוקטובר 1934
- ^ קוסם הצמחים, מעריב, 29 באוקטובר 1948
- ^ תורת התורשה של מיצ'ורין, על המשמר, 5 בנובמבר 1948; המשך
- ^ המהפכה במדע הביאולוגיה, קול העם, 7 בנובמבר 1948
- ^ מפנה בשדה בהביולוגיה, על המשמר, 7 בנובמבר 1948
- ^ התורה המטריאליסטית של ליסנקו, קול העם, 19 באפריל 1949
- ^ פראנסיס כהן, המדען הסובייטי משנה סדרי בראשית, על המשמר, 17 ביוני 1949
- ^ מ. הלמן, כיצד להתמצא בפולמוס הביולוגי, דבר, 28 ביולי 1950; המשך
- ^ השיטה ההיסטורית בביולוגיה, דבר, 16 בפברואר 1951
- ^ סופו של סטלין המדעי, מעריב, 13 באפריל 1956
