אחווה ואחדות (בסרבו-קרואטית: Братство и јединство, במקדונית: Братство и единство, בסלובנית: bratstvo in enotnost) הייתה סיסמה פופולרית של המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה. הסיסמה עודדה את האחווה והאחדות של עמי יוגוסלביה והתנגדה לפילוג ולחלוקה.

לאחר הפלישה ליוגוסלביה בידי מדינות הציר במלחמת העולם השנייה באפריל 1941, הכובשים שאפו ליצור שנאה בין הלאומים השונים ביוגוסלביה. המפלגה הקומוניסטית הצליחה במשימתה להפיץ את רעיון "האחווה והאחדות" של האומות והמיעוטים אתניים ביוגוסלביה, במהלך לחימתם בכובש הנאצי. הקמת הפדרציה נחשבה כהגשמת סיסמה זו.

לאחר המלחמה, הסיסמה הפכה לקו-מנחה בנוגע ליחסים אתניים בתוך המדינה החדשה^[1]. מדיניות זו בוטאה בחוקות ב-1963 וב-1974. היא הדגישה את הדומות בין הלאומים והמיעוטים, ואת התלות ההדדית ביניהם. כל אדם היה רשאי לבטא את תרבותו הייחודית, אך עודדו את האזרחים להגדיר את עצמם כחלק מהלאום ה"יוגוסלבי". על פי אבריל הרימן: ”טיטו האמין בחזקה בכך שהאומה תישאר מאוחדת אחריו, כיוון שלכל אומה חוקתית ביוגוסלביה יש זהות ייחודית ורוח-לאומית נפרדת, אך עדיין יש רוח או נשמה "יוגוסלבית" שנובעת מהאחווה והאחדות”^[2].

בכל רחבי יוגוסלביה, הרבה מפעלים, בתי ספר, מקומות ציבוריים וקבוצות ספורט נהגו להיקרא "אחווה ואחדות", כמו גם הכביש המהיר שמחבר בין ליובליאנה, זאגרב, בלגרד וסקופיה ("כביש האחווה והאחדות"). מספר אנשים הורשעו בפעולות שעלולות לפגוע באחווה ובאחדות, כגון פעולות של שוביניזם, בדלנות ואירידנטה, ביניהם: אלייה איזטבגוביץ', פרניו טוג'מן וסטייפן מסיץ'.

הסיסמה "אחווה ואחדות" הייתה בשימוש בתחילת דרכה של רפובליקת סלובניה העצמאית^[3].