אזור עדיפות לאומית הוא אזור שממשלת ישראל הכריזה עליו כאזור מועדף, וכפועל יוצא מכך, מוענקים ליישובים הנמצאים בגבולותיו, תמיכה, סיוע, הנחות, הטבות ותמריצים שונים, כדי למשוך אליו תושבים, יזמים ועוד.
קביעה ראשונית של אזורי עדיפות לאומית
ראשיתה של ההתייחסות לאזורי עדיפות לאומית בהחלטה של ממשלת רבין מ-24 בינואר 1993, שבה נקבע: "נקודת המוצא לקביעת אזורי עדיפות לאומית היא מדיניות הממשלה לפיזור אוכלוסין, לשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים ולקליטת עליה באזורים אלה". בהחלטה נקבעו שתי רמות של אזור עדיפות לאומית – "אזור עדיפות לאומית א'" ו"אזור עדיפות לאומית ב'", שתחומם הוצג במפה שצורפה להחלטה.
ב-15 בפברואר 1998 התקבלה החלטת ממשלה נוספת בעניין אזורי העדיפות הלאומית (החלטה 3292), שבה עודכנה מפת אזורי העדיפות הלאומית. בהחלטה אושרו הטבות גם ליישובים אחדים שמחוץ למפת אזורי העדיפות הלאומית.
עתירות לבג"ץ והסמכת הממשלה בחקיקה
כנגד החלטת ממשלה זו הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל וגורמים נוספים, בין השאר בנימוק שהחלטת הממשלה לא הסתמכה על קריטריונים כלשהם לסיווג היישובים, ושיש בה אפליה של יישובים ערביים. במהלך הדיון בעתירה אישרה הממשלה, ב-14 ביולי 2002, החלטה חדשה בנושא זה (החלטה 2288) שבתחילתה נאמר: "מחליטים לקבוע את אזורי ויישובי העדיפות הלאומית בנגב, בגליל, בירושלים וביש"ע. באזורים אלה יינתנו מגוון הטבות ותמריצים, במגמה לסייע בקידומם, לצמצם את הפערים ברמת הפיתוח וברמת החיים בין יישובי העדיפות הלאומית לכלל יישובי המדינה, לעודד את הדור הממשיך להשתקע בישובי העדיפות הלאומית, לעודד השתקעות של עולים חדשים ושל תושבים ותיקים בישובי העדיפות הלאומית, תוך יישום מדיניות הממשלה בדבר חלוקה מתכננת של האוכלוסייה על פני שטח המדינה". בעקבות החלטה זו הוגשה לבג"ץ עתירה מתוקנת. בג"ץ קיבל את העתירה, והורה על ביטולה של החלטה 2288 בכל הנוגע לתחום החינוך.[1] בפסק דין זה מתח השופט מישאל חשין ביקורת על קביעת אזורי עדיפות לאומית על ידי הממשלה, וקבע שהחלטה כזו ראוי שתיעשה בחקיקה שתאושר בכנסת.
בעקבות פסיקת בג"ץ הוגשה לכנסת הצעת חוק אזורי עדיפות לאומית,[2] שנועדה להעניק לממשלה סמכות לקבוע אזורי עדיפות לאומית, אך זו לא אושרה. גרסה מתוקנת של הצעה זו הוגשה לכנסת במסגרת הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו–2010), התשס”ט-2009[3] וזו אושרה ב-14 ביולי 2009 (פרק כ"ו לחוק).[4]
עדכונים להחלטת הממשלה
ב-13 בדצמבר 2009 קיבלה הממשלה החלטה נוספת בעניין אזורי עדיפות לאומית (החלטה 1060). ארגון עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל טען שגם החלטה זו עלולה להוביל להפליית היישובים של ערביי ישראל.[5]
בדצמבר 2012 עודכנה מפת אזורי העדיפות הלאומית. במאי 2013 החליטה הממשלה לתקן את החלטה 1060 ולהאריך את תוקפה עד ל-4 באוגוסט 2013.[6] באוגוסט 2013 עודכנה רשימת היישובים באזורי העדיפות הלאומית.[7]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה ואחרים נ' ראש ממשלת ישראל, ניתן ב־27 בפברואר 2006
- ^ הצעת חוק אזורי עדיפות לאומית, התשס"ז-2007, ה"ח הממשלה 283 מיום 27 בפברואר 2007
- ^ הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו–2010), התשס”ט-2009, ה"ח הממשלה 436 מיום 16 ביוני 2009
- ^ חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו–2010), התשס”ט-2009, ס"ח 2203 מיום 23 ביולי 2009
- ^ נייר עמדה - סיווג יישובים לאזורי עדיפות לאומית, באתר עדאלה, פברואר 2010
- ^ הגדרת יישובים ואזורים כבעלי עדיפות לאומית - הארכת תוקף החלטת ממשלה באתר משרד ראש הממשלה
- ^ הגדרת יישובים ואזורים כבעלי עדיפות לאומית, החלטה מספר 667 של ממשלת ישראל השלושים ושלוש, משנת 2013, באתר של משרד ראש הממשלה
לילך ויסמן, הממשלה אישרה: 90 התנחלויות במפת אזורי עדיפות לאומית, באתר גלובס, 4 באוגוסט 2013