אורן לבן-קליפה הוא עץ האורן הגדל במקומות הגבוהים ביותר בהם גדלים עצים ברכסי הרים אלו, ובדרך כלל הוא מסמן את קו העצים. לכן לעיתים קרובות הצורה האופיינית שלו היא צורת קרומהולץ,[א] עצים הגדלים קרוב לקרקע והתגמדו בשל החשיפה לקור ולרוחות. בתנאים אופטימליים יותר יכול העץ לגדול לגובה של 29 מטרים.
השם המדעי Pinus albicaulis ניתן לעץ על ידי הרופא והבוטנאי האמריקני ממוצא גרמני גאורג אנגלמן (George Engelmann; 1884-1809) שתיאר אותו לראשונה ב-1863 ב-Transactions of the Academy of Science of St. Louis. הסוגPinus הוא בלטינית אורן, והסיומת albicaulis היא הלחם בסיסים בלטינית של "albus", שפירושו "לבן" ו-"caulis" שפירושו "גזע". השם המדעי מקביל לשם בגרמנית (Weißstämmige Kiefer, "אורן לבן-גזע"). לעץ יש שמות נוספים בארצות הברית: "white pine" (אורן לבן), "pitch pine" (אורן שרף), שהוא גם שם המקובל יותר למין Pinus rigida, "scrub pine" (אורן שיחי), שהוא גם השם המקובל יותר ל-Pinus virginiana ו-"creeping pine" (אורן זוחל). גם שם אחרון זה ניתן לכמה מינים שונים של אורן.
תיאור
המחטים של אורן לבן-קליפה הם באגדים של חמש. גוון האצטרובל הוא סגול כהה כשאינו בשל (הפארק הלאומי הר ריינייר)
האורן לבן הקליפה הוא עץ בגובה 10 מטרים, ולעיתים נדירות עד 20 מטרים, ובקוטר של עד 150 סנטימטרים בגובה חזה,[ב] נוף העץ הוא בתחילה גליל צר, ובהמשך עגלגל עד חסר צורה. קליפת הגזע של עץ צעיר היא לבנה חלקה ומאוחר יותר מתקלפת ברצועות דקות. הענפים מתפשטים לצדדים. הגוון של נצרים צעירים הוא צהוב אדמדם, כתום או חום. הניצנים הם בגוון חום אדמדם באורך 8 מילימטר עד סנטימטר, סגלגלים רחבים ומחודדים כשקשקשים ארוכים מחודדים צמודים אליהם בצורה רופפת.[2]
העלים הם מחטים באגדים של חמש באורך 4 עד 7 סנטימטרים. הם נוקשים, שלמים בגוון ירוק כהה וקצותיהם מחודדים. בצד העליון יש שני שקעים. בצד התחתון יש שלושה עד חמישה קווי פיוניות. אורך החיים של המחטים הוא בין שש לשמונה שנים. הנדן בבסיס העלים נשיר.
אצטרובלי האבקה הם גליליים עד סגלגלים, אדומים ואורכם בין 10 ל-15 מילימטרים. האצטרובלים הנקביים הם סגלגלים עד גליליים, אורכם בין 5 ל-7 סנטימטרים ורוחבם בין 4 ל-6 סנטימטרים, והם כמעט חסרי פטוטרת. אצטרובלים צעירים הם בגוון סגול כהה והם משנים צבעם לחום כשהם מבשילים. הקשקשים עבים ומחודדים. הזרעים (צנוברים) ביצתיים בגוון חום-ערמוני ובעובי בין 8 ל-12 מילימטרים, נטולי כנפיים והם אכילים.
אורן לבן-קליפה (Pinus albicaulis) הוא חבר בקבוצת "האורן הלבן" (תת-מין Strobus של המין אורן). ככל החברים בקבוצה זו העלים (המחטים) הם באגדים של חמש כשהנדן[ג] נשיר. תכונה זו מבדילה את האורן לבן-הקליפה וקרוביו מאורן מפותל, שלו יש שתי מחטים לאגד, כמו גם אורן הזפת ואורן ג'פרי (Pinus jeffreyi), שלשניהם יש שלוש מחטים באגד. לכל שלושת המינים הללו יש נדן קבוע בבסיס כל אגד.
האבחנה בין אורן לבן-קליפה (Pinus albicaulis), מקרובו אורן גמיש (Pinus flexilis), שגם הוא חבר בקבוצת האורן הלבן קשה הרבה יותר, ודורשת אצטרובלים של זרעים או אבקה. כאמור, האצטרובלים הנקביים של אורן-לבן קליפה הם באורך 4–7 סנטימטרים וגונם סגול כהה לפני הבשלתם, ואינם נפתחים כשהם מתייבשים, אבל הקשקשים נשברים כקלות כאשר קיק אגוזים אמריקאי מסיר אותם כדי לקצור את הזרעים. לעיתים נדירות ניתן למצוא אצטרובלים ישנים שלמים בפסולת שמתחת לעצים. האצטרובלים של האבקה הם בגוון שני.[3]
לעומת זאת אורכם של האצטרובלים של אורן גמיש הוא 6–12 סנטימטרים, והם נפתחים על מנת לשחרר את הזרעים. הקשקשים אינם שבירים. אצטרובלי האבקה הם צהובים, והאצטרובלים הישנים שמתחת לעץ הם בדרך כלל שלמים.
בהיעדר אצטרובלים קשה גם להבדיל בין אורן לבן-קליפה לבין אורן לבן מערבי (Pinus monticola). עם זאת, המחטים של אורן לבן-קליפה הם חלקים בעוד שהמחטים של אורן לבן מערבי הם משוננים קלות (תחושה שהמחט מחוספסת בזמן מעבר אצבע על המחט). אף שהמחטים של אורן לבן-קליפה קצרים יותר בממוצע (כאמור, באורך 4–7 סנטימטרים), אורכן חופף לאורך של המחטים הארוכות יותר באורך 5–10 סנטימטרים של אורן לבן מערבי.
אורן לבן-קליפה מסוגל לגדול בקרקעות כמעט עקרות ולכן הוא יכול לגדול במדרונות חשופים שבהם כמעט אף עץ אחר אינו יכול לגדול. עם זאת, הצמיחה שלו איטית. במונטנה זיהו בוטנאים אורנים בני 900 שנים ובהרי סואוטות' (Sawtooth Mountains) באיידהו נתגלה פרט בן 1,260 שנים.[3]
מכיוון שהקשקשים של האצטרובלים של אורן לבן-קליפה לא נפתחים מעצמם הוא תלוי בעופות כדוגמת עורבני או עורביים אחרים המסוגלים לשלוף את הצנוברים מתוך האצטרובל. הצנוברים של אורן לבן-קליפה הם מקור מזון חשוב לעופות אוכלי זרעים רבים ויונקים קטנים, כולל המין החשוב ביותר לעץ, הציפור קיק אגוזים אמריקאי (Nucifraga columbiana) שהיא מפיץ הזרעים העיקרי של האורן. ציפור זה נוהגת להטמין בין 30,000 ל-100,000 זרעים כל שנה במחבואים קטנים מפוזרים על שטח גדול, בדרך כלל תחת שכבת אדמה או מצע חצץ בעומק בין 2 ל-3 סנטימטרים. קיק אגוזים נוהג לשלוף צנוברים ממחבואי זרעים אלו בתקופות של מחסור במזון ולהאכיל את גוזליו. אתרי המטמון אותם בוחרים ציפורים אלו הם לעיתים קרובות טובים לנביטה ולשרידות של הנבטים. אם הציפור לא שולפת את הזרעים מאתרי המטמון כאשר מתחילה הפשרת השלגים אזי האתרים תורמים לחידוש היער. עקב כך אורן לבן-קליפה גדל לעיתים קרובות באגד של כמה עצים, שמקור כולם ממטמון אחד ובו בין 2 ל-15 זרעים.
בעלי חיים אחרים תלויים גם הם באורן לבן-הקליפה. סנאי דאגלס (Tamiasciurus douglasii) נוהג לחתוך ולאחסן אצטרובלים של אורן לבן-קליפה בערימות הפסולת שלו. דוב גריזלי ודוב שחור אמריקני נוהגים לפשוט לעיתים קרובות על ערימות אלו במטרה לחלץ את הצנוברים של האורן לבן-הקליפה, העשירים בשומן ומהווים מזון חשוב בטרם הכניסה לתרדמת החורף. מינים נוספים הנוהגים לאכול ולהטמין צנוברים הם מין הסנאי הזהוב Spermophilus lateralis ואוגר יערוני (Peromyscus). סנאי אדום אמריקני (Tamiasciurus hudsonicus) נוהג להטמין עד 150 צנוברים. מין הנקרColaptes auratus (באנגלית northern flicker), וקיכלי הרים כחול (Sialia currucoides) נוהגים לקנן לעיתים קרובות באורנים לבני-קליפה, ואייל קנדי ושכווי יערות נוהגים להשתמש בחבורת אורנים לבני-קליפה כבית הגידול הקיצי שלהם.
שימוש
אין כיום ערך כלכלי לאורן לבן-הקליפה מכיוון שהעץ של האורן לא ניתן לשימוש. בעבר נהגו בני הנלאקא'פמוקס (Nlaka'pamux), שבט של ילידים לאכול את הצנוברים של העץ, חיים או מטוגנים. הם אספו את האצטרובלים בסתיו וייבשו אותם במטרה לפתוח את הקשקשים. הם חילצו את הצנוברים ואכלו אותם טריים או לעיתים שימרו אותם לעונת החורף באמצעות בישול, טחינה ואז ערבוב עם פירות יער מיובשים.[4]
חורשות רבות של אורן לבן-קליפה לכל אורך אזור התפוצה הטבעי של המין נגועות בשלפוחית החלודה של האורן הלבן (Cronartium ribicola), מין פולש מאירופה של פטרייה. בצפון הרי הרוקי של ארצות הברית עולה תמות האורן לבן-הקליפה על 90%, שבה המחלה תוקפת על שטח קרוב ל-580 קילומטרים רבועים. הפטרייה תוקפת אורנים לבני-קליפה עד הגבול הצפוני של תפוצת העץ ברכסי החוף של קולומביה הבריטית ובהרי הרוקי הקנדיים. שלפוחית החלודה גם הרסה אורן לבן מערבי שיש לו ערך כלכלי באזורים אלו והתפשטה באופן חמור גם באוכלוסיות האורן הגמיש. קרוב ל-80 אחוז מהאורנים לבני-הקליפה בפארק הלאומי הר ריינייר נגועים בשלפוחית החלודה.[6]
אין שיטה אפקטיבית לעצור את ההתפשטות, או את התוצאות של ההדבקות בשלפוחית החלודה. עם זאת, מספר קטן של עצים (פחות מ-5%) במרבית האוכלוסיות כולל התנגדות גנטית לשלפוחית החלודה. מאמצי שחזור שמבצעים שירות היערות של ארצות הברית, לשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית (Bureau of Land Management) ושירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית בהרי הרוקי הצפוניים כוללים קציר אצטרובלים מאורנים לבני-קליפה הידועים כעמידים או שהם עמידים פוטנציאלית, גידול נבטים, ושתילה של הנבטים באתרים מתאימים. אורן לבן-קליפה נפוץ למדי ברכס הסיירה הגבוהה בקליפורניה, שבה בעיית שלפוחית החלודה פחות חמורה.
חיפושית האורן ההררית
התפרצויות יוצאות דופן של חיפושית האורן ההררית (Dendroctonus ponderosae), מין המשתייך לתת-משפחתScolytinae (באנגלית Bark beetle) ממשפחת החדקונתיים שתחום תפוצתה הטבעי במערב אמריקה הצפונית, תרמו להרס הנרחב של חורשות אורן לבן-קליפה.[7] החיפושיות מטילות ביצים ומחדירות פטרייה מחוללת מחלה לעצים מארחים, הכוללים מינים רבים אחרים של אורן, והשילוב בין הזחלים הניזונים מהעץ וההדבקות בפטריות קטלני מספיק על מנת להרוג עצים עתיקים או חולים. עם זאת, החיפושיות הרחיבו מאז תחילת המאה ה-21 את התקפותיהם לעצים צעירים ובריאים כמו גם לעצים עתיקים, והסיבה לכך היא שמאז שנת 2000 האקלים במקומות הגבוהים התחמם דיו כך שהחיפושיות יכולות להתרבות בתוך אורן לבן-קליפה, לעיתים קרובות משלימות מחזור חיים שלם בתוך שנה אחת ובכך לאפשר גידול אוכלוסייה בקצב מעריכי. נופי יערות שלמים, כדוגמת רכס אוולנש (Avalanche Ridge) סמוך לכניסה המזרחית של הפארק הלאומי ילוסטון הפכו לשטחים נרחבים של אורנים לבני-קליפה מתים בגוון אפור.[8] המדענים מייחסים את מגמת התחממות להתחממות עולמית מעשה ידי אדם.[6][9]
ב-2007 העריך שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית שהחיפושיות הרגו אורנים לבני-קליפה על שטח של 2,000 קילומטרים רבועים, וב-2009 עלה האומדן ל-3,200 קילומטרים רבועים, הגבוה ביותר מאז החל הרישום.[6] ההתפרצות של חיפושית האורן הרגה קרוב ל-750,000 אורנים לבני-קליפה במערכת האקולוגית של ילוסטון רבתי בלבד.
מניעת שריפות
מניעת שריפות הובילה להתמעטות אוכלוסיות במהלך המאה ה-20 באמצעות שינוי הבריאות והדינמיקה של ההרכב של חורשות מבלי ששרפות יער יאזנו את בית הגידול שלהם וידכאו איומים של חרקים נושאי מחלות. בהיעדר מחזורים של שריפות יער בעצימות נמוכה, מוחלפים חורשות אלו על ידי מינים רגישים יותר לשריפות כדוגמת אשוח תת-אלפיני (Abies lasiocarpa) ואשוחית אנגלמן (Picea engelmannii). בנוסף עצי אורן זקנים או כאלו שנדבקו בשלפוחית החלודה אינם מושמדים כתוצאה משריפה קרקעית מחזורית טבעית, דבר המצמצם עוד יותר את החיוניות וההישרדות של יער האורנים לבני-הקליפה.[10]
מאמצי שימור
ב-18 ביולי 2011 דיווח שירות הדגה וחיות הבר שהאורן לבן-הקליפה זקוק להגנה, ושבלעדיה העץ ייכחד בקרוב. עם זאת, הסוכנות הודיעה שהיא לא תוסיף את העץ לרשימת המינים בסכנת הכחדה וכי לא תנסה להגן על המין, כיוון שאין ברשותה כוח האדם והמימון הנדרשים לשם כך.[11] ביוני 2012 הכריזה הממשלה הפדרלית של קנדה על האורן לבן-הקליפה כשרוי בסכנת הכחדה בהתאם לחוק מינים בסיכון. ככזה הוא היה העץ הראשון שנוסף לרשימת המינים בסכנת הכחדה במערב קנדה.
כתגובה להידרדרות הנמשכת של העץ בכל תחום תפוצתו הוקמה "קרן המערכת האקולוגית של האורן לבן-הקליפה" (Whitebark Pine Ecosystem Foundation). משימתה היא לעורר מודעות ולקדם שימור באמצעות מימון מיזמי שיקום, הדפסת איגרת מידע הקרויה "הערות מפצח האגוזים" (Nutcracker Notes) ואירוח סדנת מדע וניהול שנתית עבור כל מי שמתעניין באורן לבן-הקליפה.[12] לקבוצה אמריקנית זו יש שיתוף פעולה צמוד עם "קרן המערכת האקולוגית של האורן לבן-הקליפה של קנדה" (Whitebark Pine Ecosystem Foundation of Canada).[13]
Lanner, R. M. (1996). Made for each other: a symbiosis of birds and pines. OUP. ISBN0-19-508903-0.
Logan, J.A.; Regniere, J.; Powell, J.A. (2003). "Assessing the Impacts of Global Warming on Forest Pest Dynamics". Frontiers in Ecology and the Environment. 1 (3): 130–137. doi:10.1890/1540-9295(2003)001[0130:ATIOGW]2.0.CO;2.
.jpg)
