אופנה מהירה (באנגלית: Fast fashion) הוא מונח המתאר מעבר מהיר של עיצובים מתצוגות אופנה לקהל הרחב כדי ללכוד מגמות אופנה נוכחיות.^[1] הקצב המהיר המתאר לא רק את הגעת פרטי אופנה מהמסלול לצרכן, אלא גם את השימוש קצר הטווח של הפרטים על ידי הצרכנים^[2] ולאחר מכן השלכתם לאשפה.^[3] לפני התפתחות תעשיית האופנה המהירה, מגוון מוצרי האופנה היה קטן בצורה משמעותית מאוד.^[4] קולקציות אופנה מהירה מבוססות על מגמות עדכניות שמוצגות בשבועות האופנה בסתיו ובאביב. מדי שנה פריט לבוש אחר זוכה לפופולריות בקרב הצרכנים.^[5] הקולקציות עושות אופטימיזציה של היבטים מסוימים בשרשרת האספקה כדי שהתכנון והייצור יהיו מהירים וזולים, ויאפשר לצרכן המיינסטרים לקנות בגדים בסגנון הנוכחי במחיר הנמוך ביותר. שרשרת האספקה מורכבת מחמישה מדורים: אספקת חומרי גלם, אספקת רכיבים (provision of components), רשתות ייצור, הובלה ורשתות שיווק.^[4]

התפיסה העסקית של ייצור מהיר במחיר סביר מובילה קמעונאים גדולים כגון H&M, זארה, Peacocks, פריימרק, טופשופ ומותגים רבים נוספים.^[6] על פי דוח של ועדת איכות הסביבה בפרלמנט הבריטי: אופנה מהירה "מייצרת מספר גדול של קולקציות אופנה בכל שנה, חיי המדף של כל קולקציה קצר ולעיתים קרובות מחירים נמוכים יותר. המודל העסקי של אופנה מהירה מבוסס על הפצת מוצרים על מנת לספק במהירות את הביקוש של הצרכנים^[7] שמורגלים לרכוש בזול והרבה.

אופנה מהירה התפתחה כצורה של product-driven (פיתוח מוצר ולאחר מכן חיפוש אחר שוק עבורו) שמבוסס על מודל הייצור "תגובה מהירה" שהוא אסטרטגיה שיווקית לקיצור הזמן בין הזמנת המוצרים מהיצרן לבין הגעתם לצרכנים. מודל זה פותח בארצות הברית בשנות ה-80 של המאה ה-20^[8] זארה הייתה בחוד החנית של מהפכת האופנה הקמעונאית והמותג הפך, כמעט, לשם נרדף לאופנה מהירה, אבל היו קמעונאים נוספים, למשל בנטון, שעבדו לפי מודל זה עוד לפני שנטבע המונח אופנה מהירה.^[9][10] אופנה מהירה מזוהה עם ביגוד שנלבש מספר מועט של פעמים מפני שעלותו נמוכה' על אף שעוצב על ידי מעצב.^[11]

אופנה איטית או אופנה מודעת היא תנועה שקמה כתנועת נגד לתעשיית האופנה המהירה. בתנועת האופנה האיטית מאשימים את ייצרני האופנה המהירה בפגיעה בסביבה, הן בדרך ייצור הבגדים, בשימוש בבדים סינתטיים, ייצור באיכות נמוכה ודגש על טרנדים חולפים על פני עיצוב קלאסי. ביקורת נוספת המופנית כלפי תעשיית האופנה המהירה היא על תנאי העבודה הירודים במתפרות במדינות מתפתחות.^[12] קריסת הבניין בבנגלדש ב-2013 בו נהרגו 1,129 אנשים, היה האסון הקטלני ביותר הקשור לתעשיית הביגוד בעולם. אירוע זה הפנה את הזרקור לתנאי העבודה הירודים ורמת הבטיחות הנמוכה במפעלים, שהם פועל יוצא של התפישות המקובלות בתעשיית האופנה המהירה.^[13]

תעשייה האופנה המהירה התפתחה בשנת השמונים של המאה ה-20 בעקבות מספר סיבות:

• הפסדים שנגרמו מייצור המוני
• צורך בשיפור התגובתיות לשינויים
• הבנה של ההשפעות של מבני ייצור ארוכים ומסובכים על עלויות ופריון, והצורך בקיצור מבני הייצור

מעבר להתקדמות ביכולות הייצור וכך גם בשורת הרווח, שיפור ברמת הרווחה והחינוך בעולם הובילו למודעות גוברת להרגלי הלבשה ויצורו עניין גובר במגמות האופנה. זה הוביל למגמה חדשה בתעשיית האופנה, של בידול מוצרים על פי דרישות הלקוח.^[14]

הצמיחה ברכישה של פריטי לבוש ואביזרים הביאה לעלייה של יותר מ-800% בכמות אשפת הטקסטיל שנקברת מאז שנות ה-60.^[15]

בשנת 2018, ייצור הסיבים העולמי הגיע לשיאו בכל הזמנים - 107 מיליון טונות.^[16]

חברות אופנה מהירה דוגמת Shein נתבעו מספר פעמים על הפרת זכויות יוצרים^[17].

המטרה העיקרית של תעשיית האופנה המהירה היא לייצר פריטים המתאימים לטעמו המשתנה של הצרכן בזמן קצר יחסית, ובהשקעה ועלות נמוכות. יעילות זו מושגת באמצעות הבנת הרצונות של קהל היעד, שמסתכמים ברצון לרכוש פריט אופנה שנראה יקר במחיר הנמוך ביותר.^[5] על מנת להגיע למחיר הנמוך ביותר, חברות האופנה מתמחות בשיטות מכירה מדויקות לקהלי יעד מובחנים וכן ייצור פרטי הלבוש במדינות עניות בהן השכר נמוך.

שיטת המענה המהיר (QR) פותחה כדי לשפר את תהליכי הייצור בתעשיית הטקסטיל במטרה לקצר זמנים בתהליכי הייצור.^[18] בתחילת שנות השמונים, האיגוד האמריקאי לייצור הלבשה פיתח את השיטה במטרה להתמודד עם התחרות שנוצרה עם יבוא הלבשה ממדינות בהן עלות העבודה נמוכה.^[19] בשנים הראשונות שיטת המענה המהיר הגבירה את התחרותיות והיבוא קטן.^[20] השיטה נחשבה אז, כמנגנון הגנה עבור תעשיית הטקסטיל האמריקנית וכן סייע בשיפור יעילות הייצור.^[21]

כיום, שיטת המענה המהיר תומכת בייצור פרטים לתעשיית האופנה המהירה במטרה להביא את הלקוחות לחזור ולקנות עוד ועוד.^[22] רשת זארה, הפכה למודל גלובלי לקיצור הזמן בין עיצוב לייצור. קיצור זמן הייצור מאפשר לזארה לייצר מעל 30,000 פריטים ואביזרים שונים בכל שנה עבור כ-1,600 חנויות ב-58 מדינות.^[23] פריטים חדשים מועברים פעמיים בשבוע לחלק מהחנויות. כמות הפריטים העצומה מזמנת לצרכן אפשרויות רכישה רבות. הרשת הברזילאית Renner מציעה מיני קולקציה חדשה כל חודשיים.^[23]

שיווק הוא מפתח מרכזי בתעשיית האופנה המהירה. השיווק יוצר בקרב הצרכנים את הרצון לצריכה של עיצובים חדשים קרוב ככל האפשר להשקת הקולקציה ומאפשר קידום פריטי אופנה רבים וכך מסייע להורדת המחירים ומעודד שימוש קצר טווח בפריטי האופנה.^[24] למעשה, שחרור רציף של פריטים חדשים, הופך את הבגדים לכלי שיווקי המעודד ביקורים של צרכנים ברשתות, מגביר את המודעות למותג ומביא את הצרכנים לרכישות מרובות.

חברות האופנה המהירה נהנות מרווח שולי גולמי גבוה מכיוון שאחוז הפחתת המחיר עומד על 15% בלבד לעומת מעל ל-30% למתחרים. המודל העסקי של תעשיית האופנה המהירה מבוסס על צמצום הזמן מייצור לצריכה כך שלצרכנים יש הזדמנויות, שלא היו קיימות בעבר, לקנות בגדים מקולקציות חדשות. לדוגמה, עונות האופנה המסורתיות עקבו אחר עונות השנה: קיץ, סתיו, חורף ואביב, אולם תעשיית האופנה המהירה משווקת קולקציות חדשות כל ארבעה עד שישה שבועות ולעיתים אף פחות מכך. כך יצרו מערכי השיווק יותר עונות קנייה באותו מרחב זמן.^[25]

ייצור מגוון וכמויות גדולות של פריטי אופנה התאפשר במידה רבה בגלל העברת הייצור מאירופה ומצפון אמריקה למזרח אסיה.^[4] חלק גדול מהכותנה המיוצרת בארצות הברית מיוצא לסין ולמדינות אחרות שבהן עלות העבודה נמוכה. שם מעבדים את הכותנה, שזורים לבדים, וגוזרים גזרות על פי המפרט של תעשיית האופנה. על פי מסד הנתונים הסטטיסטי של סחר הסחורות של האו"ם, נכון ל-2014, סין הפכה ליצואנית הגדולה ביותר של אופנה מהירה והיא מייצאת כ־30% מההלבשה העולמית.^[26]

גמישות היא תכונה מרכזית של תעשיית האופנה המהירה על מנת להתגונן מפני שינויים מהירים. קמעונאים נדרשים להיות גמישים ולהגיב במהירות לשינוי העדפות הצרכנים ועל כן הם צריכים להחזיק מגוון רחב של פריטים בחנות ולהקדים את המתחרים שלהם. כתוצאה מכך, הרבה קמעונאיות אופנה מהירה משתמשות במערכת קבלנות וקבלנות משנה כדי למקסם את הגמישות וכדי לאפשר העברה של הייצור למקומות שונים בזמנים שונים בהתאם לצורך.^[4]

תהליך הייצור מבוסס על החזקת מלאים קטנים עד כמה שניתן, עיצוב הפריטים בעזרת תוכנות עיצוב, דבר המאפשר לשנות במהירות את העיצוב, וכן מחשוב וניתוח מבוסס נתונים מדויקים של המלאי והמכירות.^[14]

שרשרת אספקה היא מרכיב מרכזי ביצירת האופנה המהירה. היא נועדה להוסיף ערך ולהפחית עלויות בתהליך העברת סחורה החל מהתפיסה העיצובית דרך המעבר לחנויות הקמעונאיות ולבסוף לצרכן. בחירת ספק הסחורה היא חלק מרכזי בתהליך. שרשרת אספקה יעילה היא הכרחית על מנת להציע ללקוחות את ה"טרנד" האופנתי החדש ביותר.^[27]

שרשראות האספקה של תעשיית האופנה המהירה הן בינלאומיות ועל כן מורכבות יותר. העיצוב נעשה, ברוב המקרים, באירופה או צפון אמריקה, תהליך ייצור הפריטים נעשה רובו ככלו במדינות המזרח כדוגמת בנגלדש, סין, טורקיה ואחרות. הפרטים המוכנים נארזים ומוטסים לכל רחבי העולם. שרשראות הייצור של אופנה מהירה יוצרות פגיעה סביבתית מקומית במדינות בהן מייצרים את הבגדים. אריזת הבגדים למשלוח מייצרת פסולת רבה וגם להטסת הסחורה לכל רחבי העולם יש השפעה סביבתית. סוגיה נוספת הנוגעת לתעשיית האופנה היא תנאי העסקה של העובדים במפעלים ובכלל זה העסקת ילדים.^[28]

תעשיית האופנה המהירה משפיעה על הסביבה. הלחץ להפחתת העלות והזמן שלוקח לקבל פריט מעוצב מוביל לכך שהזווית הסביבתית, ברוב המקרים, לא תילקח בחשבון. ההשפעה השלילית של תעשיית האופנה באה לידי בזיהום מים, שימוש בכימיקלים רעילים והגדלת רמות הפסולת הטקסטיל.^[29] תעשיית הטקסטיל אחראית כיום על כ-10% מפליטת הפחמן העולמית^[30]. דו"ח של חברת דירוג האשראי S&P מתחילת 2024 מראה, שחברות בתעשיית האופנה המהירה מגדילות בפועל פליטת גזי חממה בהתאם למודלים העסקיים שלהן, למרות טענותיהן כי הן מצמצמות את הפליטות.^[31] על פי הדו"ח, רק 8.4% מהחברות בתחום התחייבו להימנע מטענות קיימות (sustainability) מוגזמות, שעלולות להתברר כמטעות.^[32]

תעשיית האופנה מזהמת מים במספר דרכים: צביעת טקסטיל היא המזהמת השנייה בגודלה של מים נקיים בעולם, אחרי החקלאות. תעשיית האופנה אחראית לעד חמישית מזיהום המים התעשייתיים, בין היתר בגלל הסדרה ואכיפה חלשות במדינות יצרניות כמו בנגלדש, שם בדרך כלל נזרקים שפכים ישירות לנהרות ונחלים. השפכים כוללים, לא פעם, קוקטייל של כימיקלים מסרטנים, צבעים, מלחים ומתכות כבדות שפוגעים לא רק בסביבה, אלא גם מזהמים מקורות מי שתייה חיוניים.^[33] פוליאסטר הוא הבד הפופולרי ביותר המשמש לאופנה ומזהם את המים בהשלת מיקרו-סיבים שאינם נעצרים במפעלי טיהור שפכים, מגיעים לאוקיינוסים ועושים את דרכם במעלה שרשרת המזון לדגים ורכיכות שנאכלים על ידי בני אדם.^[29]

אווה אורנר, יוצרת הסרט התיעודי "ברנדי הלוויל: כת האופנה המהירה", תיארה את שוק קטמנטו באקרה שבגאנה, שהוא שוק היד השנייה הגדול בעולם. גאנה מהווה תחנה הסופית לבגדים שלא נקנו או נזרקו לאחר שימוש בבמדינות המערב.על פי אורנר, כ־40% מהבגדים שמגיעים לאקרה מוצאים את דרכם לזרם השפכים ולאוקיינוס, דבר שגורם נזק גדול למים ולסביבה.^[34]

מרבית העבודה הפיזית, בתעשיית האופנה המהירה, מתרחשת במדינות מזרח אסיה. העובדים הם לרוב אנשים צעירים עם השכלה בסיסית גם מפני שתהליך הייצור בענף זה אינו דורש מיומנויות גבוהות. נשים וילדים מהווים את רוב כוח העבודה והשכר נמוך ביותר. במסגרת העבודה, העובדות חשופות ליחס רע מצב העסקים,^[27] אלימות מילולית ופיזית^[26], שכר נמוך ושעות עבודה ארוכות.^[27]

על פי נתונים של המכון לעבודה גלובלית וזכויות אדם בארצות הברית, חלק מהעובדים בסין מרוויחים בין 12 ל-18 סנט אמריקאי לשעת בעבודה בתנאים גרועים. עם התחרות העולמית העזה הדורשת עלויות ייצור נמוכות יותר ויותר, כלכלות מתעוררות רבות שואפות להשיג את חלקן בשוקי ההלבשה העולמיים, אפילו אם פירוש הדבר שכר נמוך יותר ותנאים ירודים לעובדים.^[26]

סדנאות היזע הן מפעלים בהם מועסקים פועלים, כולל ילדים, בתנאים לא ראויים, בשכר לא הוגן ולעיתים קרובות בסביבה המסוכנת לבריאות. תעשיית האופנה ידועה כתעשייה התלויה ביותר בכח אדם ואחד מכל שישה מועסק בה, עובדים בארצות מתפתחות בתנאים ירודים ביותר.^[35] הקונגלומט H&M היא יצרנית הבגדים הגדולה ביותר בארצות המתפתחות כמו בנגלדש וקמבודיה, ואיננה משלמת לעובדיה שכר מחייה.^[36] בנגלדש לבדה, מדינה הידועה בכח העבודה הזול שלה, היא מקור ייצורם של למעלה מארבעה מיליון פריטי לבוש בשנה בחמש מאות מפעלים, כאשר 85% אחוז מהעובדים בהם הן נשים. נשים אלה נאלצות לעבוד בתנאים קשים ואף מסוכנים תמורת שכר שאינו מאפשר להן קיום סביר. ההצדקה שהיצרנים נותנים לכך היא הצורך להגיע לייצור זול מאוד על מנת למכור במחירים זולים מאוד.^[37]

ראנה פלאזה, בית חרושת לטקסטיל בבנגלדש, קרס בשנת 2013, ונהרגו בו מעל אלף עובדים. אירוע זה נחשב כאירוע הדמים של תעשיית האופנה.^[38][39] הבניין בן חמש הקומות קרס בעקבות כשל מבני ואף על פי שהעובדים הבחינו בסדקים על הקירות ושהמבנה הוכרז כמסוכן, על הפועלים נכפה המשך עבודה. בעלי מפעלי טקסטיל לא תמיד מצייתים לרגולציות של בריאות ובטיחות בעקבות חשש לאבד רווח.

• אופנה איטית
• תפירה (פיסקת תפירה קיומית)
• מיחזור משביח לבגדים
• ברנדי מלוויל

• הטוב, הרע והבר-קיימא: כיצד הטכנולוגיה שינתה וממשיכה לשנות את פני תעשיית האופנה באתר אקולוגיה וסביבה, 14 ביולי 2021
• מיטל פלג מזרחי, להתלבש על הצלת העולם, אוניברסיטת תל אביב, 24 באפריל 2023
• שני אשכנזי, תעשיית האופנה כבר אחראית ל-20% מהשפכים העולמיים, באתר כלכליסט, 17 במרץ 2024