ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

	יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.	עריכה

הביקורת של קרל מרקס במסגרת הכלכלה הפוליטית וניתוחיו המרקסיסטים עוקבים אחרי אופן הייצור הקפיטליסטי בהתייחסות למערכות לארגון הייצור וההפצה בחברה קפיטליסטית. עשיית כסף פרטית בצורות שונות (השכרה, בנקאות, סחר סוחר, ייצור למטרות רווח וכן הלאה) קדמה להתפתחות של דרך הייצור הקפיטליסטית ככזו. אופן הייצור הקפיטליסטי התקין, שהתבסס על עבודת שכר ובעלות פרטית על אמצעי הייצור ועל הטכנולוגיה התעשייתית, החל לצמוח במהירות במערב אירופה החל מהמהפכה התעשייתית, שהשתרעה אחר כך לרוב העולם.

אופן הייצור הקפיטליסטי מאופיין בבעלות פרטית על אמצעי הייצור, מיצוי עודף הערך על ידי מעמד הבעלים לצורך צבירת הון, עבודה מבוססת שכר, ולפחות בכל הקשור לסחורות - היותה מבוססת שוק.^[1]

" אופן הייצור " (גרמנית: Produktionsweise) פירושו פשוט "דרך הייצור הייחודית", שניתן להגדיר אותה במונחים של אופן ההתארגנות החברתית שלה ובאילו סוגים של טכנולוגיות וכלים משתמשים. תחת הייצור הקפיטליסטי:

• הן התשומות והתפוקות של הייצור הן בעיקר בבעלות פרטית, סחורות ושירותים במחיר שנרכשים בשוק.
• הייצור מתבצע להחלפה ולהפצה בשוק, במטרה להשיג ממנו רווח נקי.
• בעלי אמצעי הייצור (בעלי הון) הם המעמד הדומיננטי (הבורגנות) שמפיקים את הכנסותיהם מהתוצר העודף המיוצר על ידי העובדים ומופקע באופן חופשי על ידי בעלי ההון.
• מאפיין מכונן של הקפיטליזם הוא התלות בעבודת שכר עבור חלק גדול מהאוכלוסייה; באופן ספציפי, מעמד העובדים (הפרולטריון) אינו בעל הון ועליו לחיות על ידי מכירת כוח העבודה שלהם תמורת שכר.

מצב הייצור הקפיטליסטי יכול להתקיים בתוך חברות עם שונות במערכות פוליטיות (למשל דמוקרטיה ליברלית, חברתית ודמוקרטיה, פאשיזם, מדינה קומוניסטית לבין הצאריזם) ולצד שונים מבנים חברתיים כגון שבטי, את שיטת הקסטות, גידול חקלאי מבוסס בחברת איכר, עירוני תעשייתי בחברה ו - פוסט תעשייתי.

אף על פי שהקפיטליזם היה קיים בצורה של פעילות סוחרים, בנקאות, השכרת קרקעות וייצור בקנה מידה קטן בשלבים קודמים של ההיסטוריה, זה היה בדרך כלל במסגרת פעילות מינורית יחסית ומשנית לצורות הדומיננטיות של ארגון וייצור חברתיים עם מערכת הרכוש השלטת.

הכלכלה המרקסיסטית ותומכיה רואים בקפיטליזם כלא בר-קיימא מבחינה כלכלית ואינו מסוגל לשפר את רמת החיים של האוכלוסייה בשל הצורך שלו לפצות על ירידה בשיעור הרווח על-ידי קיצוץ בשכר העובדים וההטבות הסוציאליות מתוך הצורך לממן תוקפנות צבאית. אופן הייצור הסוציאליסטי יחליף את הקפיטליזם כדרך הייצור של האנושות, באמצעות מהפכה על ידי עובדים. לפי תאוריית המשבר המרקסיסטית, סוציאליזם אינו דבר בלתי נמנע אלא הכרח כלכלי.

מרקס מעולם לא סיפק הגדרה מלאה של אופן הייצור הקפיטליסטי כתמצית קצרה, אם כי בכתבי ידו הוא ניסה לעיתים.

במובן מסוים זוהי היצירה של מרקס, הקפיטל (1867–1894; לעיתים ידועה בכינויה הגרמני, Das Kapital), כשלם המספק את "ההגדרה" שלו לאופן הייצור הקפיטליסטי. עם זאת, ניתן לסכם את המאפיינים העיקריים המגדירים את אופן הייצור הקפיטליסטי כדלקמן:

• אמצעי הייצור (או מוצרי ההון) ואמצעי הצריכה (או מוצרי הצריכה) מיוצרים בעיקר למכירה בשוק; התפוקה מיוצרת מתוך כוונה למכירה בשוק פתוח; ורק באמצעות מכירת תפוקה יכול בעל ההון לתבוע חלק מהתוצר העודף של עבודה אנושית ולממש רווחים. באותה מידה, תשומות הייצור מסופקות דרך השוק כסחורות. מחירי התשומות והתפוקות נשלטים בעיקר על ידי חוקי השוק של היצע וביקוש (ובסופו של דבר על ידי חוק הערך). בקיצור, קפיטליסט צריך להשתמש בכסף כדי לתדלק הן את אמצעי הייצור והן את העבודה כדי לייצר סחורות. סחורות אלה נמכרות אז לשוק ברווח. הרווח הופך שוב לחלק מכמות גדולה יותר של הון שהקפיטליסט ממציא מחדש כדי לייצר יותר סחורות ובסופו של דבר יותר ויותר הון.
• בעלות פרטית על אמצעי הייצור ("מיזם פרטי") כבקרה פרטית יעילה ו / או בעלות כפויה באופן חוקי, כתוצאה מכך החלטות השקעה וניהול מתקבלות על ידי בעלי הון פרטיים הפועלים באופן אוטונומי זה מזה ו - בגלל סודות המקצוע והעסק ואילוצי התחרות - אינם מתאמים את פעילותם על פי תכנון קולקטיבי ומודע. ארגונים מסוגלים לקבוע מחירי תפוקה משלהם במסגרת כוחות ההיצע והביקוש המתבטאים בשוק והפיתוח של טכנולוגיית הייצור מונחה על ידי קריטריונים לרווחיות.
• הסיבה לכך היא עבודה בשכר ("תעסוקה") של היצרנים הישירים, שנאלצים למכור את כוח העבודה שלהם מכיוון שהם חסרים גישה לאמצעי קיום חלופיים (מלבד היותם עצמאים או מעסיקים של עבודה, אילו רק היו יכולים לרכוש מספיק כספים) ויכולים להשיג אמצעי צריכה רק באמצעות עסקאות שוק. מפרנסים אלה הם ברובם "חופשיים" במובן כפול: הם "משוחררים" מבעלות על נכסים יצרניים והם חופשיים לבחור את המעסיק שלהם.
• הייצור החברתי מתבצע לשוק על בסיס ריבוי תהליכי קבלת החלטות מקוטעות על ידי בעלי ומנהלי הון פרטי, ומתווך על ידי תחרות על בעלות נכסים, השפעה פוליטית או כלכלית, עלויות, מכירות, מחירים ורווחים. תחרות מתרחשת בין בעלי הון לרווחים, נכסים ושווקים; בין בעלי הון לעובדים על פני שכר ותנאים; ובין עובדים לבין עצמם בגלל הזדמנויות תעסוקה וזכויות אזרח.
• המטרה הכוללת של ייצור קפיטליסטי בלחץ תחרותי הוא (א) על מנת למקסם את ההכנסות מרווח נקי (או לממש רווח על) ככל האפשר באמצעות הפחתת עלויות ייצור, הגדלת מכירות ומונופוליזציה של שוקי אספקה; (ב) צבירת הון לרכישת נכסים יצרניים ולא יצרניים; וכן (ג) להפריט את אספקת הסחורות והשירותים ואת הצריכה שלהם. בדרך כלל יש להשקיע את החלק הגדול יותר של תוצר העבודה העודף בייצור מכיוון שגידול בתפוקה וצבירת הון תלויים זה בזה זה בזה.
• מתוך המאפיינים הקודמים של אופן הייצור הקפיטליסטי עולה המבנה המעמדי הבסיסי של אופן ייצור זה של חברה: סוג של בעלים ומנהלים של נכסי הון פרטיים בענפים ויבשת, סוג של בעלי שכר ומשכורת, צבא מילואים של עבודה קבוע המורכב ממובטלים וכיתות ביניים שונות כמו עצמאיים (עסקים קטנים וחקלאים) ו"מעמדות הביניים החדשים "(בעלי מקצוע משכילים או מיומנים בשכר גבוה יותר).
• הכספים של המדינה הקפיטליסטית תלויים מאוד בהטלת מיסים מהאוכלוסייה ובאשראי - כלומר, המדינה הקפיטליסטית בדרך כלל חסרה כל בסיס כלכלי אוטונומי (כמו תעשיות בבעלות המדינה או אחזקות קרקע) שתבטיח הכנסה מספקת לקיום פעילויות המדינה. המדינה הקפיטליסטית מגדירה מסגרת חוקית למסחר, לחברה אזרחית ופוליטיקה, המפרטת זכויות וחובות ציבוריות ופרטיות וכן יחסי רכוש לגיטימיים.
• התפתחות קפיטליסטית, המתרחשת ביוזמה פרטית באופן לא מתואם חברתית ולא מתוכננת, מציגה משברים תקופתיים של ייצור יתר (או עודף יכולת). משמעות הדבר היא כי לא ניתן למכור חלק קריטי מהתפוקה כלל, או שלא ניתן למכור אותם במחירים המממשים את שיעור הרווח ששלט בעבר. הצד השני של ייצור יתר הוא צבירת יתר של הון יצרני: הון רב יותר מושקע בייצור מאשר על מנת להשיג רווח רגיל. התוצאה היא מיתון (קצב צמיחה כלכלי מופחת) או במקרים חמורים, דיכאון (צמיחה ריאלית שלילית, כלומר ירידה מוחלטת בתפוקה). כתוצאה מכך, אבטלה המונית מתרחשת. בתולדות ההתפתחות הקפיטליסטית מאז 1820, היו יותר מ-20 משברים כאלה - בימינו השימוש במצבת התפוקה המותקנת הוא מאפיין קבוע של הייצור הקפיטליסטי (שיעורי ניצול הקיבולת הממוצעים כיום בדרך כלל נעים בין 60% ל-85%).

בבחינת ביטויים מסוימים של אופן הייצור הקפיטליסטי באזורים ובתקופות מסוימות, ניתן למצוא חריגים לקריטריונים המגדירים העיקריים הללו, אך החריגים מוכיחים את הכלל במובן זה שעם הזמן הנסיבות החריגות נוטות להיעלם.

• קרל מרקס

• יגאל וגנר, גבולות הפוליטיקה: על היחס בין מדינה, חברה ועבודה במשנתו של מרקס, הוצאת מסדה, 1978.