אוניות המערכה מסדרת קונטיקט היו הסדרה הלפני אחרונה של אוניות מערכה פרה-דרדנוט שנבנו עבור צי ארצות הברית. הסדרה כללה שש אוניות: קונטיקט, לואיזיאנה, ורמונט, קנזס, מינסוטה וניו המפשייר, שנבנו בין 1903 ל-1908. האוניות היו חמושות בסוללה התקפית מעורבת של תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים), תותחי 8 אינץ' (203 מילימטרים), ותותחי 7 אינץ' (178 מילימטרים). הסדר זה התיישן על ידי הופעתן של אוניות מערכה בעלות תותחים גדולים כמו אה"מ דרדנוט הבריטית, שהושלמה לפני שרוב אוניות הסדרה נכנסו לשירות.
אף על פי כן, לאוניות היו קריירות פעילות. חמש האוניות הראשונות השתתפו בשייט של הצי הלבן הגדול בשנים 1907–1909 - ניו המפשייר עוד לא נכנסה לשירות באותה העת. משנת 1909 ואילך, הן שימשו כסוסי העבודה של הצי האטלנטי האמריקאי, ערכו אימונים והציגו את הדגל באירופה ובמרכז אמריקה. כאשר פרצו תסיסות במספר מדינות במרכז אמריקה בשנות ה-1910, האוניות הפכו מעורבות בפעולות השיטור באזור. המשמעותית ביותר הייתה ההתערבות האמריקאית במהפכה המקסיקנית במהלך כיבוש וראקרוס באפריל 1914.
במהלך ההשתתפות האמריקנית במלחמת העולם הראשונה, אוניות הסדרה שימשו להכשרת מלחים לצי המתרחב בזמן המלחמה. בסוף 1918, הן החלו ללוות שיירות לאירופה, ובספטמבר אותה שנה, מינסוטה נפגעה קשות ממוקש שהונח על ידי הצוללת הגרמנית SM U-117. לאחר המלחמה, הן שימשו להחזרת חיילים אמריקאים מצרפת ולאחר מכן כספינות אימונים. הסכם הצי של וושינגטון משנת 1922, שקבע צמצום משמעותי בנשק הימי, קיצר את הקריירה של האוניות. בתוך שנתיים, כל שש האוניות נמכרו לגרוטאות.
תכנון
לניצחון של ארצות הברית במלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 הייתה השפעה דרמטית על עיצוב אוניות המערכה, שכן השאלה לגבי תפקידו של הצי - כלומר, האם יש להתמקד בהגנה על החוף או בפעולות בים הפתוח - נפתרה. יכולתו של הצי לבצע פעולות התקפיות מעבר לים הראתה את נחיצותו של צי עוצמתי של אוניות מערכה. כתוצאה מכך, הקונגרס האמריקני היה מוכן לאשר אוניות גדולות בהרבה. עבודת התכנון על מה שיהפוך לסדרת קונטיקט החלה ב-1901. מזכיר הצי הגיש בקשה לתכנון אוניית מערכה חדשה ב-6 במרץ למועצה לבנייה. בין הנושאים שנבחנו היה הרכב ומיקום הסוללה המשנית. התכנון הקודם, סדרת וירג'יניה, הציב כמה מהתותחים המשניים שלו בצריחים קבועים על גבי צריחי הסוללה הראשיים כדרך לחסוך במשקל. הדירקטוריון לא אהב את ההסדר, מכיוון שחלק מהחברים טענו שניתן לירות עם תותחים בקזמטים מהר יותר. בנוסף, בסדרת וירג'יניה הורכבה סוללה משנית מעורבת של תותחי 6 אינץ' (152 מילימטרים) ותותחי 8 אינץ' (203 מילימטרים); לשכת החימוש (BuOrd) הציגה באותה התקופה תותח 7 אינץ' (178 מילימטרים), שהיה חזק יותר מתותח ה-6 אינץ' וירה מהר יותר מתותח ה-8 אינץ'.
תרשים של סדרת קונטיקט
הגרסה הראשונית של עיצוב קונטיקט, שהוצעה על ידי BuOrd, כללה סוללה משנית של 24 תותחי 7 אינץ' עם אותו מספר של תותחי 3 אינץ' (76 מילימטרים) להגנה מפני סירות טורפדו. פריסת השריון הייתה מקיפה יותר אך דקה יותר, וההדחק עלה ל- 15,560 טונות ארוכות (15,810 טונות). BuOrd קבע שצורת גוף ארוכה ועדינה יותר, יחד עם עלייה קטנה בהספק המנוע, ישמרו על המהירות הסטנדרטית של 19 קשרים (35 קמ"ש). משרד הבנייה והתחזוקה (C&R) הציעה אונייה המבוססת יותר על סדרת וירג'יניה, עם אותם צריחים דו-קומתיים וסוללה משנית מעורבת של תותחי 6 ו-8 אינץ', בהדחק של 15,860 טונות ארוכות (16,110 טונות). עיצוב זה כלל רק שמונה תותחי 3 אינץ', אשר נחשבו בלתי מספיקים לחלוטין כדי להגן על האונייה מפני אוניות קטנות.
בנובמבר, המועצה הסכימה לתכנון פשרה ששילב סוללה משנית של שמונה תותחי 8 אינץ' בארבעה צריחים תאומים באמצע האונייה ושנים עשר תותחי 7 אינץ' בקזמטים. ההחלטה להשאיר את תותחי ה-8 אינץ' נבעה במידה רבה מחוויות אמריקאיות במלחמת ארצות הברית–ספרד שלוש שנים קודם כן. קציני הצי האמריקני התרשמו מביצועי התותח בקרב סנטיאגו דה קובה; למרות שקלע רק 13 פגיעות מתוך 309 פגזים שנורו, לתותח היה מסלול שטוח וטווח ניכר יחסית לגודלו. הגנת השריון שופרה על פני עיצוב ה-BuOrd, עם חגורת שריון עבה יותר והגנה על הקזמטים, אם כי על חשבון שריון דק יותר המכסה את הברבטות שתמכו בצריחי התותחים. המתכננים טענו שמכיוון שהברבטות היו מאחורי החגורה ומחיצה רוחבית, ניתן לחסוך במשקל על ידי הפחתת רמת ההגנה הישירה.
ארבע האוניות האחרונות, החל מוורמונט, קיבלו שיפור קל בהגנת השריון, כאשר לכלי השיט האחרון ניו המפשייר - היו שיפורים נוספים. כתוצאה מכך, הן מכונות לפעמים סדרת ורמונט. שש האוניות מסדרת קונטיקט היו אוניות המערכה החזקות ביותר מסוג פרה-דרדנוט שנבנו על ידי הצי האמריקאי, והן היו שוות לאוניות מערכה זרות מאותה התקופה. עם זאת, הם התיישנו כמעט מיד על ידי הופעתה של אוניית המערכה "רק תותחים גדולים" שהתגלמה על ידי אה"מ דרדנוט הבריטית. שתי אוניות המשך, סדרת מיסיסיפי, נבנו במקביל לתכנון המבוסס על אוניות הסדרה קונטיקט, אך גודלן היה קטן באופן משמעותי.
מאפיינים כלליים ומכונות
קנזס בניסויי מהירות
אוניות הסדרה היו באורך 450 רגל (140 מטרים) בקו המים ובאורך כולל של 456 רגל 4 אינץ' (139.09 מטרים). היה להן רוחב של 76 רגל 10 אינץ' (23.42 מטרים) ושוקע של 24 רגל 6 אינץ' (7.47 מטרים). הלוח החופשי היה בגובה 20 רגל 6 אינץ' (6.25 מטרים). הדחק האוניות היה 16,000 טונות ארוכות (16,000 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 17,666 טונות ארוכות (17,949 טונות) במעמס מלא. לאוניות היה סיפון שטוח, והן היו סירות ים טובות יותר מתכנונים קודמים, שרבים מהם היו בעלי יציבות גרועה. לסדרת קונטיקט היה גובה מטאצנטרי של 4.62 רגל (1.41 מטרים). כפי שנבנו, הותקנו האוניות עם שני תרנים צבאיים כבדים, אך אלו הוחלפו במהירות בתרני סריג ב-1909. היה להן צוות של 42 קצינים ו-785 מלחים.
האוניות הונעו על ידי מנועי קיטור תלת דרגתיים עם שני מדחפים, עם קיטור שסופק על ידי שנים עשר דוודי Babcock & Wilcox המופעלים בפחם. המנועים דורגו ב-16,500 כוחות סוס (12,300 קילוואט) והעניקו מהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש). הדוודים חולקו לשלוש ארובות מרווחות קרובות באמצע האונייה. חמש האוניות הראשונות היו מצוידות בשמונה גנרטורים לחשמל בהספק של 100 קילוואט (130 כ"ס), בעוד שלניו המפשייר היו ארבעה מהגנרטורים הללו ושני גנרטורים בהספק של 200 קילוואט (270 כ"ס). לכל האוניות הייתה תפוקה משולבת של 800 קילוואט (1,100 כ"ס); זה היה התפוקה הגבוהה ביותר בכל ספינת מלחמה אמריקאית שנבנתה אז. ההיגוי נשלט באמצעות הגה יחיד. רדיוס הסיבוב של האוניות היה 620 יארד (570 מטרים) במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש).
בניסויים, האוניות עלו מעט על מהירות התכנון שלהן, כאשר מינסוטה הייתה המהירה ביותר, עם מהירות של 18.85 קשרים (34.91 קמ"ש). האוניות נשאו 900 טונות ארוכות (910 טונות) של פחם בדרך כלל, אך היה ניתן להשתמש בחללים נוספים של מחסני פחם, עם קיבולת אחסון הנעה בין 2,249–2,405 טונות ארוכות (2,285–2,444 טונות) עבור כל אונייה. במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש), האוניות יכלו להפליג לטווח של 6,220 מיילים ימיים (12,260 ק"מ), אם כי המנועים של ניו המפשייר היו יעילים יותר, ואיפשרו לה להפליג לטווח של 7,590 מיילים ימיים (14,060 ק"מ) באותה מהירות.
חימוש
אחד מתותחי ה-12 אינץ' הקדמיים של קונטיקט מותקן
אוניות הסדרה היו חמושות בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) /45 קליבר Mark 5 בשני צריחי תותחים תאומים על קו האמצע, אחד מקדימה ואחד מאחורה, כפי שהיה אופייני לאוניות מערכה של התקופה. התותחים ירו פגזים במשקל 870 ליברות (390 קילוגרם) במהירות לוע של 2,700 רגל לשנייה (820 מטר לשנייה). הצריחים היו צריחים Mark VI, שאפשרו טעינה מחדש בכל זוויות הגובה. צריחים אלו יכלו להגביה ל-20 מעלות ולהנמיך ל-5 מעלות. כל תותח סופק עם שישים פגזים. מחסני התחמושת של ניו המפשייר סודרו מחדש בהשוואה לאחיותיה, מה שאפשר לה לשאת 20 אחוז יותר פגזי 12 ו-7 אינץ', אם כי בתנאים רגילים היא נשאה את אותו עומס.
הסוללה המשנית כללה שמונה תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) /45 קליבר ו-12 תותחי 7 אינץ' (178 מ"מ) /45 קליבר; הסוללה המעורבת הזו התגלתה כבעייתית, מכיוון שלא ניתן היה להבחין בין נפילות הפגזים משני הסוגים. תותחי ה-8 אינץ' הותקנו בארבעה צריחים תאומים Mark XII באמצע האונייה, ותותחי ה-7 אינץ' הוצבו בקזמטים בגוף האונייה. תותחי ה-8 אינץ' היו מסוג Mark VI, והם ירו פגזים במשקל 260 ליברות (120 קילוגרם) במהירות לוע של 2,750 רגל לשנייה (840 מטר לשנייה). תותחי ה-7 אינץ' היו מסוג Mark I, והם ירו פגזים במשקל 165 ליברות (75 קילוגרם) במהירות לוע של 2,700 רגל לשנייה (823 מטר לשנייה). תותחים אלו הוסרו מאוחר יותר במהלך מלחמת העולם הראשונה והוסבו לשימוש על כרכרות תותחים בצרפת. לכל תותח משני הסוגים סופקו 100 פגזים.
להגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו, הם נשאו עשרים תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) /50 קליבר מותקנים בקזמטים לאורך דופן גוף האונייה ו-12 תותחי 3 פאונד (47 מילימטרים (1.9 אינץ')). הם גם נשאו ארבעה תותחי 1 פאונד (37 מילימטרים (1.5 אינץ')). כפי שהיה סטנדרטי עבור אוניות ראשה של התקופה, אוניות הסדרה נשאו ארבעה צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ), שקועים בגוף בצד הרוחב. כל אונייה נשאה בסך הכל 16 טורפדות. הם היו מצוידים בתחילה בעיצוב Mark I Bliss-Leavitt, אך אלה הוחלפו במהירות ב-Mark II, שתוכנן ב-1905. ה-Mark II נשא ראש נפץ במשקל 207 ליברות (94 קילוגרם) והיה לו טווח של 3,500 יארד (3,200 מטרים) במהירות של 26 קשרים (48 קמ"ש).
שריון
חגורת השריון הראשית של שתי האוניות הראשונות הייתה בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים) מעל חללי המכונות והצטמצמה ל 9 אינץ' (229 מילימטרים) ליד צריחי הסוללה הראשיים. חלק זה של החגורה היה באורך 200 רגל (61 מטרים) ובגובה 9 רגל 3 אינץ' (3 מטרים). משני קצות האונייה, החגורה הצטמצמה, תחילה ל-7 אינץ' (178 מילימטרים), ואז ל-5 אינץ' (127 מילימטרים) ולבסוף ל-4 אינץ' (102 מילימטרים) בחרטום ובירכתיים. החגורות של ארבעת האוניות האחרונות צומצמו לחגורה אחידה בעובי 9 אינץ' בין הסוללה הראשית, ללא שינוי בקצוות. הסיפון המשוריין היה בעובי 1.5 אינץ' (38 מילימטרים) באמצע האונייה, שם הוא היה מוגן חלקית על ידי החגורה ושריון הקזמטים. היו לו דפנות משופעות עבות בעובי 3 אינץ', שהתחברו לקצה התחתון של החגורה. הסיפון הוגדל ל-3 אינץ' מלפנים ומאחור, שם הוא היה חשוף ישירות לירי פגזים, וגם בצדדים הוא היה משופע בעובי 3 אינץ'. החגורה של ניו המפשייר התקצרה מעט כדי לאפשר סיפון עבה יותר מעל מחסני התחמושת. מגדל הניווט היה מוגן עם דפנות בעובי 9 אינץ' וגגות בעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים).
בצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 11 אינץ', עם דפנות בעובי 9 אינץ' וגגות בעובי 2.5 אינץ' (64 מילימטרים). לברבטות התומכות היה ציפוי שריון בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים), שהצטמצם ל-6 אינץ' (152 מילימטרים). לצריחים המשניים היו חזיתות משוריינות בעובי 6.5 אינץ' (165 מילימטרים), עם דפנות בעובי 6 אינץ' וגגות בעובי 2 אינץ'. הברבטות שלהם קיבלו ציפוי שריון בעובי 6 אינץ' בצדדים החיצוניים ו-4 אינץ' בתוך הסיפון. הקזמטים לתותחי ה-7 אינץ' היו בעובי 7 אינץ' ומתחת לאשנבי התותחים, הקזמטים הצטמצמו מעט ל-6 אינץ'. עבור ארבע האוניות האחרונות, החיסכון במשקל שהושג על ידי הפחתת עובי החגורה שימש להגדלת שריון הגג התחתון ל-7 אינץ'. תותחי ה-3 אינץ' היו מוגנים עם שריון בעובי 2 אינץ'. תותחי ה-7 אינץ' חולקו על ידי מחיצות פיצולים שהיו בעובי 1.5–2.5 אינץ' (38–64 מילימטרים) כדי למנוע מפגיעת פגז אחת להשבית תותחים רבים.
לאחר מכן החלו האוניות בשגרת אימונים בזמן שלום מול החוף המזרחי של ארצות הברית והאיים הקריביים, כולל אימוני ירי ליד כף וירג'יניה, הפלגות אימונים באוקיינוס האטלנטי ותרגילי חורף במימי קובה. בסוף 1909, כל שש האוניות חצו את האוקיינוס האטלנטי כדי לבקר בנמלים בריטיים וצרפתים. לואיזיאנה וקנזס ערכו מסע נוסף לאירופה בתחילת 1911. כאשר החלה התסיסה הפוליטית להתפרץ במספר מדינות במרכז אמריקה בשנות ה-1910, האוניות הפכו פעילות יותר ויותר באזור. כל שש האוניות היו מעורבות במהפכה המקסיקנית, כולל כיבוש וראקרוס באפריל 1914; ורמונט וניו המפשייר היו בין האוניות שתרמו פלוגות נחיתה לכיבוש הראשוני של העיר. מספר אנשי צוות משתי האוניות קיבלו את עיטור מדליית הכבוד במהלך הפעולה.
קנזס (במרכז) בברסט, צרפת ב-1919; ניו המפשייר (משמאל) וקונטיקט (מימין) נראות מרחוק
ביולי 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה באירופה; ארצות הברית נשארה נייטרלית בשלוש השנים הראשונות של המלחמה. המתיחות עם גרמניה הגיעה לשיא בתחילת 1917 בעקבות מערכת לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת, שהטביעה כמה ספינות סוחר אמריקאיות במימי אירופה. ב-6 באפריל 1917 הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה. האוניות מסדרת קונטיקט שימשו בתחילה לאימון תותחים ואנשי חדר מכונות שהיו נחוצים עבור הצי המתרחב במהירות בזמן המלחמה. ביוני 1918, ניו המפשייר ולואיזיאנה היו מעורבים בתאונת ירי חמורה, שבה תותחנים על סיפון הראשונה פגעו בטעות בשנייה, הרגו אחד ופצעו כמה אנשי צוות אחרים. בחודש שלאחר מכן, לואיזיאנה שימשה לבדיקת שעון ארגו של ארתור פולן, מערכת בקרת האש הראשונה שהשתמשה במחשב אנלוגי כדי לחשב פתרונות ירי.
מסוף 1918, האוניות שימשו לליווי שיירות בחלק מהדרך אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. בסוף ספטמבר, מינסוטה פגעה במוקש ימי שהונח על ידי הצוללת U-117 הגרמנית, וגרמה לנזק חמור שהרחיק אותה משירות למשך חמישה חודשים. שירות השיירות נקטע בעקבות הכניעה הגרמנית בנובמבר; לאחר מכן, אוניות הסדרה שימשו להסעת חיילים אמריקאים בחזרה משדות הקרב של צרפת. משימה זו הושלמה עד אמצע 1919. הספינות פעלו לזמן קצר כספינות אימונים בתחילת שנות ה-20, אם כי על פי תנאי הסכם הצי של וושינגטון, כולן נמכרו לגרוטאות עד 1924 ונגרטו.
_on_trials.jpg)
