אוניות המערכה מסדרת פורמידבל

אה"מ אימפלייסבל בספיטהד ב-1909
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי המלכותי הבריטי הצי המלכותי הבריטי
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת קאנופוס
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת לונדון
ציוני דרך עיקריים
מספנה	מספנת צ'טהאם
תחילת הבנייה	1898
הושקה	1898–1899
תקופת הפעילות	1901–1919 (כ־18 שנים)
אחריתה	2 טבעו, 1 נגרטה
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 14,700 טון, מרבי: 16,100 טון
אורך	131.6 מטר
רוחב	22.9 מטר
שוקע	8 מטר
נתונים טכניים
מהירות	18 קשרים
גודל הצוות	780 איש
טווח שיוט	9,400 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	2 מנועי קיטור בהספק אינדיקטורי של 15,000 כוחות סוס
צורת הנעה	2 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון: 229 מ"מ הסיפון: 25–76 מ"מ צריחי התותחים הראשיים: 254 מ"מ בתי התותחים: 152 מ"מ בסיסי התותחים הראשיים (ברבטות): 305 מ"מ מחיצות המדורים: 229–305 מ"מ צריח הניתוב: 356 מ"מ
חימוש	4 תותחים 12 אינץ' (305 מ"מ) 12 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ) 10 תותחים 12 פאונד (3 אינץ', 76 מ"מ) 6 תותחים 3 פאונד (1.9 אינץ', 47 מ"מ) 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת פורמידבל הייתה קבוצה של שלוש אוניות מערכה פרה-דרדנוט שתוכננו על ידי סר ויליאם וייט ונבנו עבור הצי המלכותי הבריטי בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19. הסדרה כללה את פורמידבל, אירזיסטיבל, ואימפלייסבל. הן היו חמושות בסוללה של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) והייתה להם מהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש), והן סימנו את האימוץ של שריון קרופ בעיצובי אוניות מלחמה בריטיות. הסדרה היוותה את הבסיס לסדרת לונדון הכמעט זהה של חמש אוניות, ואוניות אלו נכללות לעיתים בסדרת פורמידבל. פורמידבל, אירזיסטיבל ואימפלייסבל נבנו בין 1898 ל-1901 במספנות פורטסמות', צ'טם ודבונפורט, בהתאמה.

כל שלוש האוניות שירתו בצי הים התיכון בתחילת הקריירה שלהן, לפני שחזרו למים הבריטים בסוף המאה ה-19 לתפקיד בצי הבית, צי התעלה והצי האטלנטי. עד 1912, כל שלוש האוניות הוקצו לשייטת אוניות המערכה החמישית, צי הבית, שם הן שהו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914. הן סיירו בתעלת למאנש בחודשים הראשונים של המלחמה וליוו ספינות חיילים שנשאו יחידות של חיל המשלוח הבריטי ויחידות אחרות של הצבא הבריטי מעבר לתעלה לצרפת. בליל 31 בדצמבר 1914 - 1 בינואר 1915 בזמן סיור בתעלה, נתקלה השייטת החמישית בצוללת גרמנית שטרפדה והטביעה את פורמידבל. אירזיסטיבל נשלחה למערכת הדרדנלים בפברואר 1915, ולאחר שהשתתפה בשורה של התקפות על ביצורי החוף העות'מאניים, היא פגעה במוקש ימי וטבעה.

אימפלייסבל, האונייה היחידה ששרדה מהסדרה, הצטרפה למבצעים בדרדנלים במרץ 1915 והשתתפה במהלך הנחיתות בכף הלס באפריל. מאוחר יותר היא נסוגה, תחילה במאי 1915 כדי לתגבר את הצי האיטלקי ששמר על הים האדריאטי ולאחר מכן לסלוניקי בנובמבר אותה שנה. לאחר שהוחזרה לבריטניה ביולי 1917, היא הוסבה לספינת בסיס ושימשה לתמיכה בפטרול הצפוני. לאחר המלחמה היא נמכרה לגריטה ב-1921 ופורקה ב-1922.

עבודת התכנון על מה שהפך לסדרת פורמידבל החלה בפגישה של מועצת האדמירליות ב-3 במאי 1897, שבה נדונו הפרמטרים הכלליים של הסדרה החדשה. מועצת המנהלים הגיעה למסקנה שחזרה על סדרת קאנופוס לא תהיה פתרון בר-ביצוע, מכיוון שהצי הקיסרי היפני החל לבנות אוניות מערכה גדולות יותר, בהדחק של 15,000 טונות והתכנון של קאנופוס היה קטן מכדי לשאת את תותחי ה-12 אינץ' (305 מ"מ)/ 40 קליברים Mk IX, שהיו כבדים משמעותית מהתותחים הקצרים BL‏ 12 אינץ'/ 35 קליברים Mk VIII. צוות התכנון קבע שניתן לבנות אונייה חדשה שתשלב את ההתקדמות של סדרת קאנופוס - כלומר, שריון קרופ ומנועים משופרים ודוודי צינור מים - על גוף גדול יותר כמו סדרת מג'סטיק מבלי להגדיל את ההדחק ושמירה על אותה מהירות כמו סדרת קאנופוס.

מנהל הבנייה הימית, ויליאם הנרי וייט, סיפק שתי אפשרויות עיצוב, שתיהן גרסאות המבוססות על הצורה הבסיסית של סדרת מג'סטיק. לשתי הגרסאות הייתה סוללה ראשית של ארבעה תותחי 12 אינץ', חגורת שריון בעובי 8 אינץ' (203 מילימטרים), ומהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש). ההבדל העיקרי בין העיצובים היה מספר התותחים המשניים; לראשון היו 12 תותחי 6 אינץ' (152 מילימטרים) ובשני היו ארבעה עשר מהתותחים. ההדחק שונה ב-200 טון בלבד, 14,700 טונות עבור גרסת 12 תותחים ו-14,900 טונות עבור השני. וייט העדיף את גרסת 14 התותחים, אם כי הקונצנזוס של הדירקטוריון היה ש-12 תותחים מספיקים, על בסיס ששני התותחים הנוספים יגדשו את הסיפון העליון, היכן שהם היו ממוקמים, והיו מגדילים את גודל הצוות יותר מדי. בנוסף, סוללה משנית של שנים עשר תותחים נחשבה מספיקה בהשוואה לרוב אוניות המערכה הזרות האחרות. ובעוד גידול בכוח ההתקפי היה מתקבל בברכה, חברי הדירקטוריון החליטו שהחיסכון במשקל שהושג מהשמטת שני התותחים יכול לשמש לחיזוק שריון האוניות, שאותו העדיפו בתקופה שבה התותחים הימיים הופכים לחזקים יותר ויותר.

הדירקטוריון אימץ את גרסת 12 התותחים, יחד עם בקשה להגדיל את חגורת השריון ל-9 אינץ' (229 מילימטרים). השריון העבה יותר הגדיל את ההדחק ל 15,000 טונות. הדירקטוריון ביקש מווייט להכין שרטוטים לעיצוב החדש הזה ב-19 ביוני. דגם נוצר עד 17 באוגוסט, ואיפשר לצוות התכנון לחדד את צורת הגוף. הצוות חתך את קורות המילוא מקדימה ומאחורה, מה שהפך את הכלים לשימושיים יותר.

בשל הדמיון בין הסדרות, כמה היסטוריונים, כמו טוני גיבונס, מהתייחסים לסדרת לונדון כתת-סדרה פשוטה של סדרת פורמידבל, אם כי בדרך כלל מתייחסים אליהם כאל סדרה נפרדת. חמש האוניות מסדרת לונדון נבדלו מסדרת פורמידבל במערך ההגנה שלהן, אשר נטש את המחיצה המשוריינת הקדמית לטובת חגורת שריון שנמשכה עד לגבעול. בלי קשר, העיצוב של סדרת פורמידבל סיפק את הבסיס לחמשת האוניות מסדרת לונדון שהוזמנו במסגרת תוכנית 1898. הפרה-דרדנוט הבריטית היחידה שנותרה, אוניית המערכה היפנית מיקאסה נבנתה גם היא בעיצוב מעט שונה, ההבדל העיקרי הוא תוספת של עוד זוג תותחי 6 אינץ'.

אוניות הסדרה היו באורך 400 רגל (122 מטרים) בין הניצבים, אורך של 411 רגל (125 מטרים) בקו המים, ואורך כולל של 431 רגל 9 אינץ' (132 מטרים). רוחב האוניות היה 75 רגל (23 מטרים) והשוקע היה 26 רגל (8 מטרים) בְּרֵיק ו-28 רגל 8 אינץ' (9 מטרים) בְּטָעוּן. ההדחק הסטנדרטי של האוניות היה 14,480–14,720 טונות ארוכות (14,710–14,960 טונות) וההדחק המרבי היה 15,805–15,930 טונות ארוכות (16,059–16,186 טונות). הבולט של האוניות היה 23 רגל (7.0 מטרים) מקדימה, 16 רגל 9 אינץ' (5.11 מטרים) באמצע האונייה, ו-18 רגל (5.5 מטרים) מאחור.

היו להם שני תרני מוט מצוידים בדוכניות ירי; כל חלק עליון נשא זרקור, וארבעה זרקורים נוספים הותקנו על הגשרים הקדמיים והאחוריים. גודל הצוות שלהם השתנה במהלך הקריירה שלהם; לאירזיסטיבל היה צוות של 788 קצינים ומלחים בשנת 1901, ובשנת 1910, לפורמידבל היה צוות של 711. לאחר שהוצאה משירות פעיל ב-1917, לאימפלייסבל היה צוות של 361 בלבד. האוניות נשאו מספר סירות קטנות שהשתנו במהלך הקריירה שלהן, כולל מגוון של סירות קיטור ומפרשים, סירות מנוע, קאטרים, סירות משוטים, ציידי לווייתנים ורפסודות.

אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי קיטור תלת דרגתיים עם 3 צילינדרים שהניעו שני מדחפים הפוכים פנימה. קיטור למנועים סופק על ידי עשרים דוודי בלוויל. הדוודים של כל אונייה חולקו לשלושה חדרי דוודים והם פלטו את העשן לשתי ארובות הממוקמות באמצע האונייה. הדוודים התגלו כבעייתיים בשירות, כאשר כל שלושת אוניות הסדרה חוו איתם בעיות, במיוחד כשהאוניות התיישנו, בין 1909 ל-1914. לאוניות הסדרה הייתה מהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש) מ-15,000 כוחות סוס (11,000 קילוואט). האוניות נשאו בדרך כלל 900 טונות של פחם עבור הדוודים, אך היו בעלות קיבולת כוללת של 1,920–2,000 טונות, שהעניקו להן טווח שיוט של 5,100 מיילים ימיים (9,400 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).

אוניות הסדרה נשאו ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ)/ 40 קליברים Mark IX מותקנים בצריחי תותחים לפני ומאחורי המבנה העילי. אוניות סדרת פורמידבל היו הראשונות לשאת את התותחים הללו, שהציגו מספר שיפורים בהשוואה לתותחי Mk VIII הקודמים ששימשו באוניות מערכה ישנות יותר, כולל עיצוב קנה חזק יותר ומהירות לוע גבוהה יותר. תותחים אלו הוצבו בצריחי BVI בברבטות עגולות שאפשרו טעינה או צידוד ב-360 מעלות, למעט אירזיסטיבל, שהחזיקה במקום זאת צריחי BVII. כל תותח סופק עם 80 פגזים. לשני סוגי הצריחים היה טווח הגבהה מ-5 מעלות עד 13.5 מעלות. צריחי ה-BVI דרשו מהתותחים לחזור לזווית של 4.5 מעלות לטעינה, בעוד צריחי BVII אפשרו טעינה בכל זווית. לתותחים הייתה מהירות לוע של 2,562–2,573 רגל לשנייה (781–784 מטר לשנייה), והם היו מסוגלים לחדור 12 אינץ' של שריון קרופ בטווח של 4,800 יארד (4,400 מטרים). בזווית ההגבהה המקסימלית שלהם, לתותחים היה טווח של 15,300 יארד (14,000 מטרים). לתותחים היה קצב אש של ירייה אחת כל שמונים שניות.

האוניות נשאו גם סוללה משנית של שנים עשר תותחי 6 אינץ' (152 מילימטרים)/ 45 קליברים Mark VII שהותקנו בבתי תותחים, שקיבלו 200 פגזים לכל תותח. לתותחים הייתה מהירות לוע של 2,536 רגל לשנייה (773 מטר לשנייה) והם יכלו לחדור 6 אינץ' של שריון קרופ בטווח של 2,500 יארד (2,300 מטרים). זווית ההגבהה המקסימלית הייתה 14 מעלות, מה שאפשר לתותחים לירות למטרות עד 12,000 יארד (11,000 מטרים). להגנה מטווח קרוב נגד ספינות טורפדו הן נשאו עשרה תותחי 12 פאונד עם 300 פגזים לכל תותח ושישה תותחי 3 פאונד עם 500 פגזים לכל תותח. כמקובל באוניות מערכה של התקופה, הן צוידו גם בארבע צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) שקועים בגוף.

אוניות הסדרה עשו שימוש נרחב יותר בפלדת קרופ בהשוואה לסדרת קאנופוס הקודמת, כאשר רוב שריון הצד שלהן מורכב מהפלדה החזקה יותר. הייתה להם חגורת שריון בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) שנפרסה מהברבטה הראשית של הסוללה הקדמיה אל הברבטת האחוריה; המחיצות הרוחביות בשני קצות החגורה היו בעובי 9 אינץ' מקדימה ובעובי 9–10 אינץ' (229–254 מילימטרים) מאחורה. החגורה נמשכה ממפלס הסיפון הראשי (9 רגל 6 אינץ' (3 מטרים) מעל קו המים) עד 5 רגל 6 אינץ' (2 מטרים) מתחת לקו המים. ציפוי הצד של האוניות לפני החגורה היה בעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים), בעוד שמאחורי החגורה הוא היה רק בעובי 1.5 אינץ' (38 מילימטרים). האוניות הותקנו עם שני סיפוני שריון; הראשון היה סיפון שטוח שהיה בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים), מעל הסיפון הראשי, שהיה בעובי 2 אינץ' בחלק השטוח ועלה מעט ל-3 אינץ' בצדדים המשופעים, שם הוא התחבר לחגורת השריון.

החזיתות והדפנות של צריחי הסוללה הראשיים של האוניות היו בעובי 8 אינץ' (203 מילימטרים) - מופחת מעט בהשוואה לאוניות קודמות כדי להכיל את חגורת השריון הכבדה יותר - 10 אינץ' (254 מילימטרים) מאחור. גגות הצריח היו בעובי 3 אינץ'. הצריחים ישבו על גבי ברבטות בעובי 12 אינץ', אם כי שריון הברבטות של אירזיסטיבל הצטמצם בעובי ל-10 אינץ' מאחורי החגורה. מעל החגורה הראשית הייתה רצועת שריון שהגנה על בתי התותחים, בעובי 6 אינץ'; מאחורי בתי התותחים, מחיצה פנימית בעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים) הגנה על פנים האונייה. לצריח הניתוב הקדמי של האוניות היו דפנות בעובי 10–14 אינץ' (254–356 מילימטרים), עם צינור תקשורת מתחת למגדל בעל הגנת שריון של 8 אינץ' (203 מילימטרים) עבה. לצריח הניתוב האחורי היו דפנות בעובי 3 אינץ' עם צינור תקשורת בעל הגנת שריון בעובי 3 אינץ'.

לאוניות הסדרה היו תקופות שירות חסרות אירועים בזמן שלום. כל שלוש אוניות הסדרה שירתו עם צי הים התיכון כתחנה ראשונה; ב-1908, פורמידבל ואירזיסטיבל הוחזרו לצי התעלה, אם כי הראשונה נשארה שם רק שנה, עברה לצי הבית וזמן קצר לאחר מכן לצי האטלנטי ב-1909. באותה שנה הצטרפה אימפלייסבל לאוניית האחות שלה בצי האטלנטי. בין 1911 ל-1912, כל שלוש האוניות הוקצו לשייטת אוניות המערכה החמישית של צי הבית, שם הן נשארו עד סוף השירות שלהן בזמן שלום. במהלך השירות שלהן בזמן שלום, האוניות עברו שיפוץ שוב ושוב ובוצעו בהן שינויים קלים, כולל שינויים בחימוש הקל שלהן, הוספת זרקורים והתקנת בקרת אש ומערכות אלחוטיות משופרות.

כל שלוש האוניות גויסו כחלק משייטת אוניות המערכה החמישית בכניסתה של בריטניה למלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914. הן התבססו בתחילה בתעלת למאנש, ועזרו ללוות את חיל המשלוח הבריטי ולאחר מכן את גדוד הנחתים של פורטסמות' מעבר לתעלה באוגוסט. באוקטובר נותקה אימפלייסבל באופן זמני כדי להגן מפני התקפת שייטת גרמנית. מעט אחרי חצות ב-1 בינואר 1915, פורמידבל טורפדה והוטבעה על ידי הצוללת U-24 הגרמנית ליד פורטלנד ביל בזמן סיור בתעלה. רוב צוות האונייה — 35 קצינים ו-512 מלחים - נהרגו בטביעה. בחודש שלאחר מכן, נשלחה אירזיסטיבל למזרח הים התיכון כדי להצטרף למערכת הדרדנלים נגד האימפריה העות'מאנית. היא השתתפה בהתקפות חוזרות ונשנות כושלות על ההגנות העות'מאניות השומרות על הכניסה לדרדנלים במהלך פברואר ומרץ. במהלך התקפה אנגלו-צרפתית גדולה על ביצורי החוף ב-18 במרץ, אירזיסטיבל פגעה במוקש ימי וטבעה, אם כי רוב הצוות שלה פונה; בערך 150 אנשי צוות נהרגו בקרב האחרון שלה.

אימפלייסבל הצטוותה להצטרף למערכת הדרדנלים במרץ 1915, והיא הגיעה זמן קצר לאחר אובדן אירזיסטיבל. היא תמכה בנחיתות בכף הלס ובמפרץ אנזא"ק, תחילת החלק היבשתי של מערכת גליפולי. ביום ההתקפה, 25 באפריל, האונייה יצאה אל חוף X בכף הלס, והפגיזה את ההגנות העות'מאניות כשהחיילים עלו לחוף. מתוך הכרה בתמיכה הקריטית שהיא סיפקה לכוחות בזמן שהם תקפו עמדות עות'מאניות, הם כינו את אתר הנחיתה "חוף אימפלייסבל". היא המשיכה לתמוך בכוחות הקרקע עד חודש מאי, כולל במהלך הקרבות הראשון והשני על קריתיה. במאי, היא שובצה לשייטת המנותקת השנייה, שאורגנה ב-1915 כדי לתגבר את הצי האיטלקי מול הצי האוסטרו-הונגרי בים האדריאטי. בנובמבר היא הועברה שוב, הפעם לשייטת המנותקת השלישית, שבסיסה בסלוניקי, יוון. האונייה הוחזרה לבריטניה ביולי 1917, לאחר מכן הוסבה לספינת בסיס עבור הסיורים הצפוניים. אימפלייסבל נמכרה בסופו של דבר לגרוטאות ב-1921 ונגרטה בשנה שלאחר מכן בגרמניה.

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת פורמידבל בוויקישיתוף