אוניות המערכה מסדרת מיין

USS מיין במעגן ב-1918
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת אילינוי
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת וירג'יניה
ציוני דרך עיקריים
מספנה	Union Iron Works
תחילת הבנייה	1899
הושקה	1901
תקופת הפעילות	1902–1923 (כ־21 שנים)
אחריתה	נגרטו
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 12,560 טון, מקסימלי: 13,900 טון
אורך	120.04 מטר
רוחב	22.02 מטר
שוקע	7.24 מטר
נתונים טכניים
מהירות	18 קשרים
גודל הצוות	561 קצינים ומלחים
טווח שיוט	10,480 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	12 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 16,000 כוחות סוס
צורת הנעה	2 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון: 8–11 אינץ' (203–279 מ"מ) ברבטות: 12 אינץ' (305 מ"מ) צריחים: 12 אינץ' (305 מ"מ) תאים משוריינים: 6 אינץ' (152 מ"מ) צריח הניתוב: 10 אינץ' (254 מ"מ)
חימוש	4 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) 16 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) 8 תותחי 3 פאונד 47 מ"מ (1.9 אינץ') 6 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.46 אינץ') 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ)

שלוש אוניות המערכה מסדרת מיין - מיין, מיזורי ואוהיו - נבנו בתחילת המאה ה-20 עבור צי ארצות הברית. בהתבסס על סדרת אילינוי הקודמת, הן שילבו מספר התקדמות טכנולוגית משמעותית ביחס לאוניות הקודמות. הן היו אוניות המערכה האמריקניות הראשונות ששילבו שריון מוצק של קרופ, שהיה חזק יותר משריון הארווי, אבק שרפה ללא עשן, שאפשרו תותחים בעלי מהירות גבוהה יותר ודוודי צינור מים, שהיו יעילים וקלים יותר. אוניות הסדרה היו חמושים בארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) ו-16 תותחי 6 אינץ' (152 מילימטרים), והן יכלו להפליג במהירות של 18 קשרים (33 קמ"ש), עלייה משמעותית ביחס לסדרת אילינוי.

שלוש אוניות המערכה מסדרת מיין שירתו במגוון תפקידים לאורך תקופת השירות שלהן. מיין ומיזורי נשארו בצי האטלנטי במשך תקופת השירות שלהן, אולם אוהיו שירתה בתחילה עם הצי האסייתי מ-1904 עד 1907. כל שלוש האוניות השתתפו בשייט של הצי הלבן הגדול בשנים 1907–1909, אם כי צריכת הפחם המוגזמת של מיין אילצה אותה להמשיך באופן עצמאי במשך רוב המסע. מיזורי שימשה כספינת אימונים במשך חלק ניכר משאר תקופת שירותה, ואוהיו נטלה חלק בהתערבות האמריקנית במהפכה המקסיקנית ב-1914. כל שלוש האוניות הועסקו כספינות אימונים במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, כל שלוש האוניות הוצאו משירות בין 1919 ל-1920 לפני שנמכרו לגריטה ב-1922 וב-1923 ופורקו.

עד 1897, לצי האמריקני היו חמש אוניות מערכה בבנייה, ולא היו בתכנון יחידות נוספות לשנת 1898. עם השמדת הסיירת המשוריינת מיין בנמל הוואנה ולאחר מכן הכרזת המלחמה על ספרד ב-25 באפריל 1898, הועברה תוכנית הרחבה גדולה של הצי דרך הקונגרס. התוכנית קראה לשלוש אוניות מערכה חדשות, הראשונה שבהן תיקרא על שם מיין שהושמדה. עבודת התכנון החלה מיד, אם כי הפרמטרים הרחבים של אוניות המערכה החדשות התבררו כשנויות במחלוקת. מועצת הבנייה תמכה בתכנון המבוסס על איווה, שיהיה חמוש בתותחי 13, 8 ו-6 אינץ' (330, 203 ו-152 מ"מ), אם כי אחרים במועצת המנהלים טענו כי חזרה על סדרת אילינוי, שהייתה חמושה בתותחי 13 אינץ' (330 מילימטרים) ובתותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) עם מהירות של 16 קשרים (30 קמ"ש), תחסוך זמן בנייה. בנוסף, הם ציינו כי לא ניתן לשלב את תותחי ה-8 אינץ' (203 מ"מ) בתוך מגבלת ההדחק.

עם זאת, התקדמות טכנולוגית חשובה בכמה תחומים הפכה לזמינה בשלב זה, מה שהצריך מספר שינויים בעיצוב. הופעתו של אבק שרפה נטול עשן אפשרה תותחים קטנים יותר עם מהירויות לוע גדולות יותר; הצי עיצב בהתאם דגם תותח 12 אינץ' (305 מ"מ)/ 40 קליבר. בנוסף, שריון קרופ פותח בגרמניה; הפלדה הייתה שיפור משמעותי בהשוואה לתהליך הישן של הארווי. מכיוון שהפלדה הייתה חזקה יותר, ציפוי שריון דק יותר יכול היה להשיג את אותה רמת הגנה ויותר חשוב מכך, חיסכון משמעותי במשקל. דוודי צינור מים היו כעת אמינים מספיק לשימוש בספינות מלחמה. אלה היו קלים יותר ויעילים באופן משמעותי מדוודי צינורות אש ישנים יותר.

זמן קצר לאחר שאושרו שלוש האוניות, נודע לחיל הים שאוניית המערכה הרוסית רטוויזאן, שהוזמנה לאחרונה מוויליאם קראמפ ובניו בפילדלפיה, תהיה מסוגלת להגיע למהירות של 18 קשרים (33 קמ"ש), 2 קשרים (3.7 קמ"ש) מהר יותר מהעיצוב של מיין. הצי ביקש שהמספנות שיגישו עיצובים לחוזה יגבירו את מהירות האוניות המוצעות שלהן כך שיתאימו לכלי השיט הרוסי. Cramp & Sons הגיבו בכך שהאריכו את גוף האונייה ב-15 רגל (4.6 מטרים) להגביר את עידון הגוף (ובכך להפחית את הגרר) ולשלב דוודי ניקלאוס חדשים, בעוד חברת ניופורט ניוז ספינות אנד דריידוק האריכה את גוף האונייה ב-20 רגל (6.1 מטרים) והגדילה את ההספק של מערכת ההנעה בשישים אחוז, ל-16,000 כוחות סוס (12,000 קילוואט). בסופו של דבר, העיצוב של ניופורט נבחר עבור האוניות החדשות.

אוניות הסדרה היו באורך 388 רגל (118 מטרים) בקו המים ובאורך כולל של 393 רגל 11 אינץ' (120.07 מטרים). רוחב האוניות היה 72 רגל 3 אינץ' (22.02 מטרים) והשוקע של 23 רגל 9 אינץ' (7.24 מטרים) עד 24 רגל 4 אינץ' (7.42 מטרים). ההדחק הסטנדרטי של האוניות היה 12,362–12,846 טונות ארוכות (12,560–13,052 טונות) וההדחק המרבי 13,700 טונות ארוכות (13,900 טונות). האוניות היו בגובה מטאצנטרי של 2.36 רגל (0.72 מטרים). סיפון הקדמה שלהן נמשך עד התורן הראשי. כפי שנבנו, הותקנו בהם תרנים צבאיים כבדים עם צמרות לחימה, אך אלה הוחלפו בתרני כלוב ב-1909. היה להם צוות של 40 קצינים ו-521 מלחים, שגדל ל-779–813 קצינים ומלחים.

אוניות הסדרה הונעו על ידי שני מנועי קיטור תלת-דרגתיים בעלי שלושה צילינדרים. כל מנוע סובב מדחף. שני המנועים פיתחו יחד הספק אינדיקטורי^[1] של 16,000 כוחות סוס (12,000 קילוואט), שהעניקו לאונייה מהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש), אם כי אוהיו הגיעה רק למהירות של 17.82 קשרים (33 קמ"ש) בניסויי המהירות שלה. הקיטור למנועים סופק על ידי שנים עשר דוודי Thornycroft המופעלים על ידי פחם למיזורי ואוהיו, ועשרים וארבעה דודי ניקלאוס למיין, שנפלטו לשלוש ארובות גבוהות באמצע האונייה. קיבולת הפחם הרגילה הייתה 1,000 טונות ארוכות (1,016 טונות), אם כי מיין יכלה לשאת עד 1,867 טונות ארוכות (1,897 טונות), מיזורי יכלה לשאת 1,837 טונות ארוכות (1,866 טונות), ואוהיו יכלה לשאת 2,150 טונות ארוכות (2,180 טונות) של פחם. במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש), לאוניות היה טווח שיוט מתוכנן של 4,900 מיילים ימיים (9,100 ק"מ), למרות שהן יכלו להפליג בפועל לטווח שיוט של 5,660 מיילים ימיים (10,480 ק"מ) באותה מהירות. קיבולת הפחם הגדולה משמעותית של אוהיו אפשרה לה טווח שיוט של 6,560 מיילים ימיים (12,150 ק"מ) באותה מהירות. ההיגוי נשלט על ידי הגה יחיד, ולאוניות היה רדיוס סיבוב של 350 יארד (320 מטרים) במהירות של 10 קשרים.

האוניות היו חמושות בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) /40 קליבר Mark 3 בשני צריחי תותחים תאומים על קו האמצע, מקדימה ומאחורה. התותחים ירו פגזים במשקל 870 ליברות (390 קילוגרם) במהירות לוע של 2,400 רגל לשנייה (730 מטר לשנייה). הצריחים היו צריחים Mark IV, שדרשו מהתותחים להיות בזווית אופקית כדי לטעון מחדש. צריחים אלו יכלו להגביה ל-15 מעלות ולהנמיך ל-5 מעלות, והם הופעלו חשמלית, וניתן היה לירות בכל תותח באופן עצמאי.

הסוללה המשנית כללה שישה עשר תותחי 6 אינץ'/50 קליבר Mark 6, שהוצבו בבתי תותחים משוריינים בגוף האונייה. עשרה הורכבו בסוללה בסיפון העליון, ארבעה נוספים אותרו בסוללה אחרת ממש מעל לסיפון בית הקדמה, והשניים האחרונים הונחו בתאים משוריינים מסתובבים בחרטום. הם ירו פגזים במשקל 105 ליברות (48 קילוגרם) במהירות לוע של 2,800 רגל לשנייה (850 מטר לשנייה). להגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו, נשאו האוניות שישה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) /50 קליבר המורכבים בתאים משוריינים לאורך צד הגוף, שמונה תותחי 3 פאונד ושישה תותחי 1 פאונד. כפי שהיה מקובל עבור אוניות ראשה של התקופה, נשאו האוניות שני צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מילימטרים), שקועים בגוף שלה בצד הרוחב. הם היו מצוידים בתחילה בטורפדות מדגם Mark II Whitehead, שנשא ראש נפץ במשקל 140 ליברות (64 קילוגרם) והיה לו טווח של 800 יארד (730 מטרים) במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש).

שריון האוניות היה מורכב הן משריון מוצק של קרופ והן מפלדת הארווי. חגורת השריון העיקרית שלהם הייתה בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים) מעל מחסני התחמושת וחללי מכונות ההנעה והצטמצמה עד לעובי 7.5 אינץ' (191 מילימטרים) בקצה התחתון. בשאר האזורים חגורת השריון הייתה בעובי 8.5 אינץ' (216 מילימטרים) והצטמצמה לעובי 5.875 אינץ' (149 מילימטרים) בקצה התחתון. חגורת השריון הייתה פרוסה לגובה 3 רגל 3 אינץ' (0.99 מטרים) מעל קו המים ועד 4 רגל 3 אינץ' (1.30 מטרים) מתחת לקו המים. הסיפון הראשי היה בעובי 2.5 אינץ' (64 מילימטרים) והוגדל מעט לעובי 2.75 אינץ' (70 מילימטרים) בצדדים המשופעים שחיברו אותו לחגורת השריון. הסיפון הוגדל לעובי 4 אינץ' (102 מ"מ) בירכתיים. לצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ), ולברבטות התומכות היה שריון באותו עובי בצדדים החשופים. מחיצות בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) חיברו את חגורת השריון עם הברבטות; מאחורי המחיצות, הברבטות היו מוגנות עם פלדה בעובי 8 אינץ' (203 מ"מ). שריון בעובי 6 אינץ' (152 מ"מ) הגן על הסוללה המשנית. צריח הניתוב היה מוגן עם דפנות בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים) וגגות בעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים).

לאחר כניסת מיין ומיזורי לשירות, הם הוקצו לצי הצפון-אטלנטי, בעוד אוהיו, שנבנתה בחוף המערבי של ארצות הברית, נשלחה במקום זאת לשמש כאוניית הדגל של הצי האסייתי שבסיסו בפיליפינים. באפריל 1904, בשריפה בצריח נהרגו 36 אנשי צוות על סיפון מיזורי, אך הפעולה המהירה של שלושה אנשי צוות מנעה מהאש להגיע למחסני התחמושת ולהשמיד את האונייה, ועל כך הוענק להם עיטור מדליית הכבוד. בשנת 1907, אוהיו חזרה ממערב האוקיינוס השקט והצטרפה לאחיותיה לצי האטלנטי. במהלך תקופה זו, מיין שימשה כאוניית הדגל של הצי האטלנטי עד אשר הוחלפה באפריל 1907.

בדצמבר 1907, שלוש האוניות ושאר אוניות המערכה בצי האטלנטי יצאו מהמפטון רודס, וירג'יניה, בתחילת השייט של הצי הלבן הגדול. הצי הפליג דרומה, סביב דרום אמריקה וחזר צפונה לחוף המערבי של ארצות הברית. מיין נותקה בגלל השימוש המופרז שלה בפחם יחד עם אוניית המערכה אלבמה; שתי האוניות המשיכו את המסע באופן עצמאי ובמסלול מקוצר מאוד. לאחר מכן חצו שאר האוניות את האוקיינוס השקט ועצרו באוסטרליה, הפיליפינים וביפן לפני שהמשיכו הלאה דרך האוקיינוס ההודי. הן עברו את תעלת סואץ וסיירו בים התיכון לפני שחצו את האוקיינוס האטלנטי, והגיעו להמפטון רודס ב-22 בפברואר 1909 לסקירת צי עם הנשיא תאודור רוזוולט.

במהלך שש השנים הבאות, לאוניות היו תקופות שירות חסרות אירועים למדי. מיזורי בילתה את רוב הזמן מחוץ לשירות פעיל, ורק הופעלה מחדש להפלגות אימוני קיץ עם צוערים מהאקדמיה הימית של ארצות הברית. בשנת 1914, אוהיו נשלחה למימי מקסיקו כדי להגן על האינטרסים האמריקאיים במדינה במהלך המהפכה המקסיקנית. לאחר שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה בהכרזת מלחמה על גרמניה ב-6 באפריל 1917, כל שלוש האוניות שימשו להכשרת טירונים ימיים לצי המתרחב בזמן המלחמה. לאחר הכניעה הגרמנית בנובמבר 1918, שימשה מיזורי להסעת חיילים אמריקאים חזרה מצרפת, למרות ששתי האוניות האחרות לא נשלחו למשימה זו, בשל הטווח הקצר שלהם והיעדר מקומות לינה מספיקים. שלוש האוניות נותרו בשירות פעיל רק זמן קצר מאוד לאחר המלחמה. אוהיו בוטלה בינואר 1919 ומיזורי ומיין לאחר מכן בספטמבר 1919 ובמאי 1920, בהתאמה. כל שלוש האוניות נמכרו לגריטה, כאשר מיין ומיזורי נגרטו בינואר 1922 ואוהיו נגרטה אף היא במרץ 1923.

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת מיין בוויקישיתוף