PROFILPELAJAR.COM

אהרן אופנהיימר
לידה	18 באוגוסט 1940; תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה	26 בינואר 2022 (בגיל 81)
ענף מדעי	יהדות והיסטוריה של עם ישראל
מקום מגורים	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
מנחה לדוקטורט	שמואל ספראי
תרומות עיקריות
	חקר תקופת המשנה והתלמוד, רבי יהודה הנשיא

אהרן אופנהיימר (18 באוגוסט 1940 – 26 בינואר 2022) היה פרופסור להיסטוריה של עם ישראל בתקופת המשנה והתלמוד באוניברסיטת תל אביב ומופקד על הקתדרה על שם סר אייזיק וולפסון למדעי היהדות.

חייו ופועלו

אהרן אופנהיימר נולד וגדל בתל אביב. היה בוגר בית הספר צייטלין. למד לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ותלמוד באוניברסיטה העברית. ב-1967 השלים תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל והתזה שלו עסקה במעשר ראשון בהלכה ובמציאות בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד בהנחיית אברהם שליט. כתב דוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, בהנחיית אברהם שליט ושמואל ספראי וסיימו ב-1973. נושא הדיסרטציה היה מושג "עם הארץ" והיא התפרסמה מאוחר יותר בצורת ספר בשם 'עם הארץ: מחקר בהיסטוריה חברתית של העם היהודי בתקופה ההלניסטית-רומית' (במקור: The 'Am Ha-Haaretz: A Study in the Social History of the Jewish People in the Hellenisitic-Roman Period.)

שימש במשך שמונה שנים העורך של כתב העת "קתדרה" ושלוש עשרה שנה היה עורך משותף של כתב העת "ציון". כיהן בתפקידים שונים באוניברסיטת תל אביב ובהם: ראש בית הספר למדעי היהדות, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל, ראש המרכז לחקר התפוצות וראש הלימודים הכלליים. שימש כפרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל.

נפטר ב-26 בינואר 2022^[1].

מחקרו

אהרן אופנהיימר עסק בעיקר בתקופת המשנה והתלמוד בתולדות עם ישראל, המקבילות לתקופה הרומית והביזנטית בקרב עמי העולם. הוא חקר את התקופה שמחורבן בית שני בשנת 70 לספירה ועד הכיבוש המוסלמי ב-638. הוא התמקד בהנהגה וחברה, בתפוצה בבבל, במרד בר כוכבא.

שיטות מחקרו

אהרן אופנהיימר שם דגש על שימוש בספרות התלמודית בתור מקור היסטורי וראה בה שתי בעיות:

האחת, לספרות התלמודית אין שום יומרות להיות ספר היסטורי, מכיוון שהיא נכתבה כספרות הלכתית המורה חוק דתי, יש בה אגדה תאולוגית של חינוך דתי.

בעיה שנייה היא שלפעמים מפריד זמן ממושך בין העריכה של המקור לבין התקופה שעליה הוא מספר. לפעמים יש גם הפרש במקום, למשל אם יש בתלמוד הבבלי ידיעה על מרד בר כוכבא או על כל אירוע בארץ ישראל בתקופת התנאים, יש לקחת בחשבון שהתלמוד הבבלי נערך כ-300 שנה אחרי סוף התקופה התנאית. כלומר סביב שנת 500 לספירה והוא בנוי בעיקר על חכמי בבל וכאשר חוקרים את ארץ ישראל ישנה גם בעיה של מרחק גאוגרפי מהמקום.

אלו הם הקשיים שיש להתגבר עליה ובגינם ישנם חוקרים הסבורים כי הספרות התלמודית פסולה כספרות היסטורית. אופנהיימר האמין כי זוהי שגיאה ודווקא משום שלא כתבו היסטוריה, יש בה תכונה של "משיח לפי תומו". היות שהכתבים הם קדושים בעיני כותביהם, לכן השינויים אינם גדולים כל כך. עם זאת, האירועים אוגדים סביבם הרבה נופך אגדי, ותפקיד ההיסטוריון הוא לנסות ולמצוא את הגרעין ההיסטורי בתוך כל הדברים שכוונתם הלכתית או אגדית.

עם זאת, יש בתלמוד תיאורים של חיי היום-יום שחסרים במקורות היסטוריים כלליים. דוגמה לכך היא פרטים בספרות הקלאסית על הצבא הרומי, שלא ניתן למוצאם אצל ההיסטוריונים הרומים. כאן הגיע אופנהיימר למתודת-עבודה שנייה שהירבה להשתמש בה במחקרו והיא לנסות ולהצליב בין עדויות מהספרות התלמודית והסופרים הרומים, אבות הכנסייה, הכרוניקות השומרוניות, ספרות בבלית, והממצא הארכאולוגי.

תוך כדי עיסוקיו השונים על פי המתודה שתוארה, הצליח אופנהיימר להגיע למסקנות וגם לחידושים במחקר.

הסיבות לגבי מרד בר כוכבא

ישנן שתי עדויות לסיבות למרד בר כוכבא. האחת מפיו של ההיסטוריון הרומי קאסיוס דיו, שסובר כי הסיבה הייתה בניינה של ירושלים כעיר נוכרית עם מקדש אלילי על ידי הקיסר אדריאנוס. השנייה היא של הספר "היסטוריה אוגוסטה", הכולל ביוגרפיות של קיסרים, שבו נכתב כי המרד פרץ כתוצאה מאיסור ברית המילה על ידי אדריאנוס. היו חוקרים שהעדיפו אחת משתי הסיבות, והיו שסברו כי התקיימו שתי הסיבות גם יחד.

אופנהיימר שילב במחקרו את ההיסטוריה הכללית בצוותא עם פרופסור בנימין איזק, והם מצאו את ה"היסטוריה אוגוסטה" כמקור בלתי אמין והדברים המוזכרים בו אודות יהודים, כוונתם יותר לבדר, מאשר לספר מהלכים היסטוריים אמיתיים. בהמשך לכך בדק אופנהיימר את המקורות התלמודיים שהביאו חוקרים שונים לתמוך בסיבה של איסור המילה, ומצא שאין בהם כדי סיוע כזה. התוצאה היא הרצאה בכנס שהפכה למאמר 'איסור ברית המילה כסיבה למרד: עיון מחודש'^[2]. במקביל לכך גילו הארכאולוגים מטמוני מטבעות שיש בהם מטבעות של 'איליה קפיטולינה', השם שאדריאנוס נתן לירושלים האלילית, עם מטבעות שקדמו למרד או בזמן המרד ובלי מטבעות יותר מאוחרים. דבר שמחזק את הטענה שבניין ירושלים כעיר נוכרית, היא הסיבה למרד בר כוכבא.

הקבורה מעבר לפרת

במשך עשר שנים עסק אהרן אופנהיימר בזיהוי היישובים בבבל שנזכרים בתלמוד הבבלי והוציא ספר שמוקדש לעניין הזה ושמו 'יהדות בבל בתקופה התלמודית' (במקור: Babylonia Judaica in the Talmudic Period). במסגרת המחקר מצא שנהגו לקבור יהודים מהצד המערבי של נהר הפרת שהיה מדברי. הדבר בא לידי ביטוי בספרות התלמודית, בספרות הגאונים, בממצא הארכאולוגי של בתי קברות יהודים ממערב לפרת ואצל הגאוגרפים הערבים בימי הביניים. הסיבה לכך שלקחו את גווייתו של מי שמת למשל במחוז ליד החידקל וטלטלו אותה אל מעבר לפרת, מרחק של עשרות רבים של קילומטרים, הייתה על מנת שהם ייקברו בגבולות ארץ ישראל המובטחת המגיעים עד נהר הפרת.

בגלל הירידה מארץ ישראל שאירעה אחרי מרד בר כוכבא, החלו חכמי ארץ ישראל לטעון שמי שקבור בארץ ישראל, כאילו קבור תחת המזבח ולעומת זאת יהודי שקבור בחוץ לארץ, ספק אם יקום לתחיה בתחיית המתים ואם כן, הרי רק אחרי תהליך לא נעים של גלגול מחילות (הכוונה היא להתגלגלות תת-קרקעית במערות ממקום המוות לארץ ישראל, שהרי רק בארץ ישראל מתים קמים לתחייה). אופנהיימר סבר כי המטרה של טיעונים אלה היא ברורה ושקופה והיא לבלום את הירידה מארץ ישראל.

באו יהודים שניסו לאחד את הנעים עם המועיל, כלומר לחיות בתפוצות, בעיקר בבבל שמחוץ לתחומי האימפריה הרומית ולצוות על העברתם לקבורה בארץ ישראל אחרי מותם וכך הסבירו חוקרים את מציאותם של קברים של יהודים מהתפוצות בבתי קברות מתקופת התלמוד, למשל בית שערים. כאן בא החידוש של מחקרו של אופנהיימר, בטענתו שלא כל יהודי יכול להרשות לעצמו להעביר גופה לארץ ישראל, שכן הדבר כרוך בלוגיסטיקה ובממון רב. יהודים שאינם עשירים אבל בכל זאת מעוניינים בתחיית המתים, נקברו מעבר לפרת, שזה הרבה יותר קרוב והרבה יותר פשוט וכבר נמצא בגבולות ארץ ישראל.

התמורות במצוות הדת לאורך ההיסטוריה

חוקרים רבים עסקו בפועלם של התנאים, שעמלו לסתום את החלל שנוצר עם חורבן הבית ולהבטיח קיום יהודי לאומי, בלי ירושלים ובהיעדר מקדש. לדוגמה חג הפסח בימי הבית התבטא בעלייה לרגל ובהקרבת קורבן פסח, שזה הקורבן היחיד שאדם אוכל בעצמו ללא שיתוף עם של כהן. אחרי החורבן התעוררה השאלה כיצד להגיב ולחגוג את חג הפסח, שכן ירושלים חרבה ואי-אפשר לעלות לרגל וגם אי-אפשר להקריב קורבנות בלי בית המקדש שבירושלים. בא רבן גמליאל, שהיה ראש לחכמים בתקופת יבנה, שאליה העבירו את המרכז מירושלים, והוא העביר את הפסח מהטקסים בחצרות המקדש אל כל בית בישראל, על ידי אמירת ההגדה של פסח ועל ידי העלאתם של המצה והמרור, שהיו בזמן המקדש תוספות לקורבן, לדרגה של מצוות עצמאיות. במקום בית המקדש והקורבנות, הועלה לימוד התורה למדרגת הערך המרכזי ביהדות ובמידה מסוימת גם התפילה בבית הכנסת.

במחקריו המשיך אופנהיימר הלכי חשיבה אלה, ושרטט את הצורות בהן ממשיכים התנאים בדרך זו עד ימי רבי יהודה הנשיא ועד בכלל. הוא טען שחורבן הבית שהיה מאורע טראומטי בזמנו, ואפשר שבטווח הארוך היטיב עם עם ישראל והפך אותו מעם המכיל בדתו אלמנטים פגניים כגון בית המקדש וקורבנות, לעם ששם דגש על האינטלקט ומשקיע את עיקר מאמציו ומשאביו בלימוד. מכאן מובן שרבי יהודה הנשיא רצה לבטל את צום תשעה באב, שכן לעם היהודי נמצא פתרון בדמות לימוד התורה, והמצב המדיני בימיו בא לידי ביטוי ביחסים מתוקנים עם השלטונות הרומיים. אופנהיימר הרחיב את הדיבור על נושאים אלה בביוגרפיה הקרויה רבי יהודה הנשיא, שיצאה בסדרה "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי".

ספרים שכתב

Aharon Oppenheimer, The 'Am Ha-Haaretz: A Study in the Social History of the Jewish People in the Hellenistic-Roman Period. Leiden: E.J. brill, Netherland 1977
Aharon Oppenheimer, in collaboration with Benjamin Isaac and Michael Lecker, Babylonia Judaica in the Talmudic Period. Dr. Ludwig Reichert Verlag, Wiesbaden, Germany, 1983

אהרן אופנהיימר, הגליל בתקופת המשנה. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"א 1991.

Aharon Oppenheimer, Between Rome and Babylon: Texts and Studies in Ancient Judaism. Mohr Siebeck, Tubingen Germany, 2005.

אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, הסדרה "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי". ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2007.
אהרן אופנהיימר, על נהרות בבל. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2017.
Aharon Oppenheimer, Rabbi Judah ha-nasi. Statesman, Reformer, and Redactor of the Mishnah. Mohr Siebeck, Tubingen Germany, 2017.

ספרים שערך

מרד בר-כוכבא / עורך אהרן אופנהיימר. ירושלים: מרכז זלמן שזר להעמקת התודעה ההיסטורית היהודית: החברה ההיסטורית הישראלית, תש"ם 1980.
פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט / בעריכת אהרן אופנהיימר, אוריאל רפפורט, מנחם שטרן. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"א, 1980.
מרד בר-כוכבא: מחקרים חדשים / העורכים: אהרן אופנהיימר, אוריאל רפפורט. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ד 1984.
אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה: קובץ מחקרים / העורכים: אהרן אופנהיימר, אריה כשר, אוריאל רפפורט. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ו 1986.
בתי-כנסת עתיקים: קובץ מחקרים. העורכים: אהרן אופנהיימר, אריה כשר, אוריאל רפפורט / ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח 1987.
יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד: מחקרים לכבודו של שמואל ספראי / העורכים: אהרן אופנהיימר, ישעיהו גפני, מנחם שטרן. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ג 1993.
דור לדור: משלהי תקופת המקרא ועד חתימת התלמוד: קובץ מחקרים לכבוד יהושע אפרון / עורכים: אהרן אופנהיימר, אריה כשר. ירושלים: מוסד ביאליק בשתוף בית הספר למדעי היהדות על-שם חיים רוזנברג, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה 1995.
היהודים בעולם ההלניסטי והרומי: מחקרים לזכרו של מנחם שטרן / עורכים: אהרן אופנהיימר, ישעיהו גפני, דניאל שוורץ. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית, תשנ"ו 1996.
התפוצה היהודית בתקופתה ההלניסטית-רומית: קובץ מחקרים / עורכים: אהרן אופנהיימר, בנימין איזק. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ז, 1996.
יהודים ונכרים בארץ-ישראל: בימי הבית השני, המשנה והתלמוד / העורכים: אהרן אופנהיימר ואחרים. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ג 2003.