PROFILPELAJAR.COM

אדולף, מלך גרמניה
Adolf von Nassau
לידה	1255
נהרג	2 ביולי 1298 (בגיל 43 בערך); Göllheim, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מקום קבורה	קתדרלת שפייר; Kloster Rosenthal (Pfalz) ;
בן או בת זוג	Imagina of Isenburg-Limburg (1271–?)
חתימה

אדולף, מלך גרמניה (בגרמנית: Adolf von Nassau;‏ בסביבות 1255 – 2 ביולי 1298) היה רוזן נסאו משנת 1276 לערך, והמלך הנבחר של גרמניה משנת 1292 ועד להדחתו על ידי הנסיכים האלקטורים בשנת 1298. הוא מעולם לא הוכתר על ידי האפיפיור, מה שהיה מבטיח לו את התואר הקיסרי. הוא היה השליט הראשון בריא פיזית ונפשית של האימפריה הרומית הקדושה שהודח אי פעם ללא נידוי האפיפיור. אדולף מת זמן קצר לאחר מכן בקרב גולהיים כשהוא נלחם נגד יורשו אלברכט מהבסבורג.

ביוגרפיה

משפחתו

אדולף נולד בערך ב-1255 והיה בנם של ואלראם השני, רוזן נסאו ואדלהייד מקצנלנבוגן. אחיו של אדולף היה דיתר מנסאו, אשר מונה לארכיבישוף של טריר בשנת 1300.

אדולף התחתן בשנת 1270 לאימגינה מאיזנבורג-לימבורג (מתה לאחר 1313) ונולדו להם שמונה ילדים. אגנס מאיזנבורג-לימבורג, אחותה של אימגינה, הייתה נשואה להיינריך מווסטרבורג, אחיו של זיגפריד השני מווסטרבורג, הארכיבישוף של קלן.

רוזן נסאו

ב-1276 או 1277, אדולף ירש את אביו כרוזן נסאו. מאביו ירש את אדמות המשפחה מדרום לנהר לאהן בהרי הטאונוס. אלה כללו את ויסבאדן ואידשטיין, כנחלות, ואת השליטה בוויילבורג תחת בישוף וורמס. הוא גם חלק בעלות על אדמות המשפחה סביב הטירות של נסאו ולורנבורג.

בסביבות שנת 1280, אדולף היה מעורב בסכסוך נסאו-אפשטיין עם הלורדים של אפשטיין, שבו נהרסה העיר ויסבאדן וטירת זוננברג נהרסה. הסכסוך הוסדר ב-1283, ולאחר מכן נבנו מחדש העיר והטירה. זוננברג, יחד עם אידשטיין, הפכו למעונו של אדולף. הוא העניק הרשאות לעיר אידשטיין בשנת 1287 ובנה את ביצוריה.

דרך דודו, אברהרד הראשון מקצנלנבוגן, הגיע אדולף לחצרו של רודולף הראשון, מלך גרמניה מבית הבסבורג. המלך רודולף העניק לו את התואר Burghauptmannamt (מלכות הטירה) של טירת קלסמונט בווצלר ושנה לאחר מכן את זה של טירת גוטנפלס ליד קאוב (שם הפך לווסאל של הרוזנים פלטין של הריין).

לפני בחירתו, פעילותו הפוליטית של אדולף הוגבלה לתפקידו כבונדסגנוס של הארכיבישוף של קלן. לאדולף לא היה תפקיד מסוים, אך סביר להניח שהתפרסם בזכות מעורבותו עם הארכיבישופים של קלן ומיינץ בפוליטיקה של אזור הריין התיכון ומיינץ. הוא דיבר גרמנית, צרפתית ולטינית, דבר שהיה נדיר באותה תקופה עבור אצילים.

לאחר בחירתו, המלך אדולף מנסאו היה רק לעיתים רחוקות בארצו, לאחר שהעביר את הממשלה שם לבורגנים שלו. ב-17 בינואר 1294, הוא רכש את ויילבורג תמורת 400 לירות מהבישוף של וורמס. הוא העניק הרשאות לעיר ויילבורג ב-29 בדצמבר 1295. הוא גם הקים את מנזר קלריס של קלרנטל ליד ויסבאדן ב-1296.

בחירתו כמלך גרמניה

רודולף הראשון מהבסבורג מת ב-15 ביולי 1291. במשך שנים רבות לפני מותו ניסה רודולף להבטיח את בחירתו של בנו הבכור אלברכט ליורשו. עם זאת, המהלך סוכל על ידי התנגדותם של הארכיבישוף של קלן, זיגפריד השני מווסטרבורג, ומלך בוהמיה, ואצלב השני. רק הרוזן פלטין לודוויג השני, דוכס בוואריה עילית "הקפדן" הבטיח לבחור באלברכט. ואצלב, למרות הכרתו של רודולף בהצבעה האלקטורלית שלו, סירב לתמוך באלברכט משום שלא ויתר לו על קרינתיה. הוא לקח את הצד של האצילים באזורי הליבה ההבסבורגיים של שוואביה ובשטחים החדשים שנרכשו באוסטריה, שאלברכט לא היה פופולרי אצלם. ואצלב נתמך על ידי אוטו השלישי, דוכס בוואריה התחתית, שמשפחתו היו אויבים מסורתיים של ההבסבורגים. ואצלב הצליח להביא את האלקטורים של ברנדנבורג וסקסוניה לצדו: אלברכט השני, דוכס סקסוניה חתם על הסכם אלקטורים ב-29 בנובמבר 1291 לפיו יצביע כמו ואצלב; אוטו הרביעי, מרקיז ברנדנבורג התחייב על הסכם דומה.

הארכיבישוף זיגפריד האמין שהקיסר לא צריך לקבל את הכתר בירושה מאביו, אלא צריך להיבחר בחופשיות על ידי מועצת האלקטורים. הוא שכנע את הארכיבישוף של מיינץ, גרהרד השני מאפשטיין, לבחור מלך שישרת בעיקר את האינטרסים שלהם. גרהרד גייס בתורו את הארכיבישוף החדש של טריר, בוהמונד הראשון. לאחר מכן, הרוזן פלטין נאלץ להיכנע לרוב מועצת הבוחרים. לפיכך הציע זיגפריד למועצת האלקטורים לבחור באדולף מנסאו למלך. הם היו מוכנים לבחור בו, בתנאי שיעשה הנחות נרחבות לאלקטורים וימלא אחר דרישותיהם הפוליטיות.

ימים ספורים לפני הבחירות, ב-27 באפריל 1292, הראשון מבין הבוחרים, הארכיבישוף זיגפריד הוציא את הסכם אנדרנאך, שקבע שכדי שאדולף ייבחר למלך עליו להבטיח רשימה ארוכה של אישורי החזקה (כולל הערים הקיסריות של דורטמונד ודואיסבורג והנחלה של אסן), התחייבויות של ערים קיסריות וטירות, וסכום של 25,000 מארק בכסף. יתר על כן, אדולף הבטיח סיוע נגד מתנגדים ספציפיים ברשימה, אך גם הבטחה כללית שלא יכניס אף אויב של זיגפריד השני למועצתו. לאחר הבחירות היה על אדולף לתת לארכיבישוף ביטחונות מספקים לקיום ההבטחה; אחרת הוא יאבד את כסאו. הסעיף האחרון הוא עדות לכך שבסוף המאה ה-13, הכתרת המלך כרגע המכונן של שלטונו עדיין הייתה קריטית מאוד. אדולף הבטיח לארכיבישוף לבקש ממנו תחילה את הכתרתו רק לאחר שיעלה את הביטחונות המוסכמים.

שאר האלקטורים חילצו ויתורים דומים מאדולף, אך רק לאחר הבחירות. בין מרחיקי הלכת היו הוויתורים למלך ואצלב מבוהמיה ב-30 ביוני 1292. אדולף הבטיח לוצלאב להחרים את שתי הדוכסויות של אוסטריה ושטיריה מאלברכט מהבסבורג. זה היה אמור להיעשות מכיוון שהמלך הקודם רודולף הסיר את השטחים הללו מאוטוקר השני, מלך בוהמיה, אביו של ואצלב. אלברכט יחויב להסכים להסדר זה בדיון בבית המשפט. אם אלברכט לא יתכופף, החלטת בית המשפט תבוצע בכוח תוך שנה, ואז ואצלב ישחזר את השטחים האבודים של אביו. גרהרד, הארכיבישוף של מיינץ יקבל את הערים הקיסריות של מילהאוזן ונורדהאוזן, שהתכתב עם האינטרסים של מיינץ באזור תורינגיה. יתר על כן, גרהרד קיבל הטבות כספיות. כמו מקבילו בקלן, גם הבוחר במיינץ אסר על נוכחות מתנגדיו בחצרו של אדולף. בהשוואה להטבות שקיבלו האלקטורים של מיינץ, קלן ובוהמיה, התרומות לרוזן פלטין ולארכיבישוף של טריר היו צנועות.

ב-5 במאי 1292 בפרנקפורט אם מיין, הארכיבישוף של מיינץ, בשם כל הבוחרים, בחר באדולף כמלך הגרמנים (הקיסר הנבחר). הוא הוכתר באאכן ב-24 ביוני על ידי הארכיבישוף של קלן.

שלטונו

חלק מדמותו של המלך אדולף בהיכל המלכים בפרנקפורט

בתחילת שלטונו, לאדולף לא הייתה השפעה ולא כוח, והוא נבחר לרקס רומנורום בגלל העדפתם של האלקטורים למלך חלש. כוחו היה מוגבל מלכתחילה בגלל ההתחייבויות שקיבל.

כפי שסיכם עם הארכיבישוף של קלן, אדולף נשאר בשליטתו ארבעה חודשים לאחר בחירתו. הארכיבישוף חיכה מהמלך לעדכון של תוצאות קרב וורינגן ב-1288. הוא קיווה לזכות שוב בהשפעה גדולה יותר בעיר קלן. למרות המפרט ההדוק, עד מהרה השתחרר אדולף מהבוחרים שלו וחתם בריתות עם יריביהם. כך, למשל, אישר את זכויות האצילים והעיר קלן, שפנו נגד שליטם, ואף הרחיב את הזכויות הללו.

אדולף גם הפר מהר מאוד את ההבטחות הנוגעות לדוכסויות אוסטריה ושטיריה. כדיפלומט חכם, אלברכט מהבסבורג נמנע מעימות עם המלך החדש. בתמורה לכניעתו תחת סמלי השלטון הקיסריים, שעדיין הייתה ברשותו, הוא קיבל, בנובמבר 1292, התייצבות רשמית עם אוסטריה, שטיריה, המרקיזות הווינדית והלורדות של פורדנונה. השליטה על הסמלים והשרידים היוקרתיים של האימפריה הייתה סימן נוסף וחשוב ללגיטימיות שלטונו של המלך, אך לא תנאי מוקדם מחייב. עם כל מסמך חדש, אדולף התרחק מעט מהבטחותיו, מבלי שיצטרך לפתוח את עצמו להאשמות בהפרת חוזה.

אדולף פעל כשליט בטוח בעצמו גם בדרכים אחרות. חצרו הייתה מוקד משיכה לכל מי שביקש הגנה מפני האדונים הטריטוריאליים החזקים המתעוררים. הוא ערך ימי משפט רבים. בתחילת שלטונו חידש את שלום הציבור הכללי (לנדפרידן) של רודולף הראשון לעשר שנים נוספות, והביא לפחות שני הסכמי שלום אזוריים.

אדולף השתמש בשיטה הפיאודלית כאחד מכלי הכוח העיקריים שלו. הוא דרש מהנסיכים הרוחניים תשלום, הנקרא Lehnsware, עבור הפקתם בזכויות מלכותיות, והגדיל את הדרישה הזו לרמה של מטרד. רבים מבני דורו של אדולף ראו בפעולה זו סימוניה. עם זאת, רבים מההיסטוריונים של ימינו רואים בכך דרך חדשנית לפתוח מקורות הכנסה חדשים של המדינה, כפי שעשו מלכים אחרים במערב אירופה.

כמו כן, שחזור וניהול הרכוש הקיסרי היה חשוב לו. הוא הצליח, באמצעות מדיניות נישואים חכמה, להחזיר את הנכסים האימפריאליים לשעבר לשליטת הקיסר.

ברית עם אנגליה

בשנת 1294, כאשר שלטונו של אדולף היה בשיאו, הוא חתם ברית עם אדוארד הראשון, מלך אנגליה נגד צרפת וזכה ב-60,000 לירות שטרלינג, שהתאימו ל-90,000 מארקי זהב. לברית קדמו ניסיונות של פיליפ הרביעי, מלך צרפת לכבוש את דוכסות בורגונדיה ואת רוזנות פלנדריה. הרוזן של פלנדריה, גי מדמפייר, תיווך, לפיכך, את הברית בין אדוארד הראשון לאדולף להגנתו נגד צרפת. העובדה שהברית התפרשה על ידי בני דורו כשכירי חרב גרידא, והעובדה שאדולף לא עמד בהתחייבויותיה, פגעה במוניטין שלו, אבל זה היה בתחילה ללא השלכות.

אדולף החל לגייס חיילים באימפריה למלחמה נגד צרפת. ב-31 באוגוסט 1294, הוא שלח הצהרת מלחמה למלך הצרפתי, בטענה שהאחרון תפס זכויות ורכוש של האימפריה. המלך פיליפ הגיב בבוז ב-9 במרץ 1295. אולם האפיפיור בוניפקיוס השמיני הורה לחתור לשלום ב-1295 ואיים להתחיל בנידוי אדולף במקרה שתפרוץ מלחמה.

ההתערבות בתורינגיה

מעט מאוחר יותר, אדולף התערב בתורינגיה שסועת המלחמה, שם פרצו קרבות בין אלברכט השני, מרקיז מייסן ובניו פרידריך ותאודוריך הרביעי, מרקיז לוסאטיה. הוא קנה את הרוזנות מאלברכט בתפקידו כמלך וכנראה באמצעות התשלומים מאנגליה. מבחינה משפטית, זה היה מקובל לחלוטין על אדולף לגרום לאדון הפיאודלי לנטוש את אחוזתו ולהביא את הארץ תחת האימפריה. יתרה מזאת, הוא תפס את מרקיזות מייסן כנחלה אימפריאלית, שכן היא הייתה חסרת בעלים, פשוטו כמשמעו, לאחר הכחדת ענף משני של בית וטין ונכבשה על ידי בנו של אלברכט המנוון.

אולם, רכישה זו והסמכה של מייסן השפיעו על האינטרסים של ארבעה מהאלקטורים. הארכיבישוף של מיינץ טען שחלק מתורינגיה אינו בית אימפריאלי, אלא בית של ארכיבישוף מיינץ. ואצלב השני, מלך בוהמיה לא התלהב מכוחו הגובר של הקיסר על גבולו הצפוני, במיוחד מאז שאדולף הבטיח לתת לו את מרקיזות מייסן. כמו כן, כל האלקטורים קיוו להרוויח מהמהומה בתורינגיה. בנוסף להחזרה לכאורה של נחלות אימפריאליות לאימפריה, לא ניתן לשלול שאדולף היה להוט לבנות בסיס כוח שושלתי (אם כי קטן).

ראשית, אדולף הצליח להבטיח את רכישותיו באופן דיפלומטי ולעורר את מרקיז ברנדנבורג לתמיכה אקטיבית ואת הארכיבישוף של מיינץ ודוכס סקסוניה לפחות להסכים עם הרכישה. שתי מסעות עקובים מדם נגד בניו של אלברכט המנוון היו נחוצים כדי להבטיח את הרכישות ושלום הבטיח את ההישגים. שנתיים לאחר מכן, בקיץ 1296, הודיע אדולף בגאווה כי הגדיל במעשיו באופן משמעותי את רכוש האימפריה.

הדחה

הנסיכים הבוחרים כנראה לא תכננו מלכתחילה להדיח את המלך, אך ככל שהאירועים התגלגלו תוצאה זו הפכה בלתי נמנעת יותר. הסיבה לעימותים הייתה המדיניות בתורינגיה של אדולף. בפנטקוסט 1297 חברו הבוחר של ברנדנבורג, דוכס סקסוניה ומלך בוהמיה כדי לאכוף את האינטרסים שלהם. הבוחר של מיינץ, גרהרד השני, היה קשור לקבוצה זו.

בפברואר 1298, המצב הפך מדאיג עבור אדולף כי ואצלב השני ואלברכט מהבסבורג הניחו בצד את שנות המחלוקות שלהם על אוסטריה ושטיריה, והגיעו להסכמה במקרה שאדולף יודח ואלברכט ייבחר במקומו. ייתכן שהתקיימה פגישה של האלקטורים כבר בהכתרתו של מלך בוהמיה ואצלב, ב-2 ביוני 1297. בינואר 1298, במאמץ של הארכיבישוף של מיינץ, הובא אלברכט מהבסבורג להעיד בפני החצר הקיסרית ב כדי למצוא פשרה בין אדולף לאלברכט. זה לא קרה; השניים התקרבו לקרב בעמק הריין העליון והעניין לא נפתר.

ב-1 במאי 1298 הזמין הארכיבישוף של מיינץ את המלך לחצרו, כדי שניתן יהיה להכריע בו את המחלוקת. הארכיבישוף גרהרד טען שהוא מוסמך לעשות זאת כארכי-קנצלר הקיסרי של גרמניה, על פי עיקרון משפטי ישן. אדולף, כצד לסכסוך, לא יכול היה לשמש בו-זמנית כשופט וראה בהאשמות אלה פרובוקציה בהתחשב בכך שאלברכט מרים נשק נגדו, המלך החוקי. לפיכך, לא התקיימה הפגישה שתוכננה ליום 15 ביוני, בה היה אמור להיפתר המחלוקת.

פגישה בין הארכיבישוף של מיינץ, הרוזן אלברכט מסקסוניה-ויטנברג, ושלושה מרקיזי ברנדנבורג (אוטו הרביעי, מרקיז ברנדנבורג-שטנדאל, היינריך הראשון, מרקיז ברנדנבורג והרמן, מרקיז ברנדנבורג-זלצוודל) ב-23 ביוני 1298 הוביל לתביעה נגד המלך עצמו. הארכיבישוף של קלן ומלך בוהמיה אישרו בעבר לארכיבישוף של מיינץ לפעול בשמם. בהליכים אלו הואשם אדולף בפשעים רבים, לרבות הפרת השלום המתמשכת בתורינגיה והפרת ההבטחות שנתן לארכיבישוף מיינץ. אדולף נחשב כלא ראוי לתפקידו ואיבד את כבודו המלכותי.

מדהים שאדולף לא הודח על ידי האפיפיור לפני שהודח. כנראה שהאפיפיור אפילו לא נכלל בהליך ההדחה. הנסיכים, אמנם, ניסו לנסח את טיעוניהם בדומה להצהרתו של אינוקנטיוס הרביעי בנידוי פרידריך השני, אבל התהליך היה חסר תקדים. מכיוון שאדולף נבחר והוכתר, ההבנה העכשווית הייתה שהוא נבחר על ידי האל להיות השליט ושהנסיכים מפרים את שבועתם שבה נשבעו נאמנות למלך. לפיכך, נכללו ברשימת האישומים כמה שנראים במבט ראשון מוזרים כיום, כמו חילול פרוסות הקודש וסחיטת כסף סימוניסטית. יתר על כן, לא היה הליך משפטי אימפריאלי להדחתו של המלך. לכן, הנסיכים הסתמכו על זכותם להצביע, שממנה גם שאבו את זכותם להדיח מלך. טיעון זה היה בעייתי במידה וההדחה של פרידריך השני כבר הייתה תקדים למקרה זה. על פי חוקי הכנסייה, רק לאפיפיור היה הכוח להדיח מלך.

בחירת אלברכט ומותו של אדולף

בעקבות הצהרתו של אדולף באה בחירתו של אלברכט הראשון מהבסבורג למלך החדש. איך התרחשו הבחירות האלה לא מאוד ברור היום, מכיוון שלכותבי הכרוניקה אין הרבה מה לדווח. השאלה פתוחה, למשל, האם אלברכט למעשה לא רצה לקבל את הבחירה, כפי שיטען מאוחר יותר נגד האפיפיור בוניפקיוס השמיני.

להדיח את אדולף היה דבר אחד; אך זה היה אחר לאכוף את ההחלטה נגדו. אדולף סירב לקבל החלטה זו, אך הסכסוך בינו לבין האופוזיציה הנסיכותית הוכרע עד מהרה בשדה הקרב. ב-2 ביולי 1298 נפגשו צבאותיהם של אדולף ואלברכט בקרב גולהיים. הכפר הקטן גולהיים ממוקם בצפון ריינלנד-פפאלץ בין קייזרסלאוטרן ווורמס בדונרסברגקרייס של ימינו. לאחר התקפות אלימות, אדולף נפל יחד עם נושאי דגל שלו וכמה מאמינים. צבאו של אדולף פנה לברוח והתפזר במהירות.

אלברכט לא הרשה לחסידיו של אדולף לקבור את גופת המלך שנפל בקייזרדום, הקתדרלה הקיסרית של שפייר. לכן, אדולף נקבר בתחילה במנזר הציסטרציאני של מנזר רוזנטל בקרצנהיים של היום ורק לאחר מכן הועבר לשפייר.

הנצחתו

ב-29 באוגוסט 1309, יורשו של אלברכט הראשון, היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה העביר את שרידיו של אדולף לקתדרלת שפייר, שם הוא נקבר ליד אלברכט, שנרצח בשנת 1308. בשנת 1824 בנה וילהלם, דוכס נסאו אנדרטה בפרוזדור של הקתדרלה. ליאו פון קלנזה מונה על העיצוב, המציג את המלך אדולף בשריון כורע ברך בתפילה.

כנראה במאה ה-19 עלתה האגדה שאדולף הוא רוזן מאזור נירנברג. תפיסה מוטעית זו התבססה כנראה על בלבול עם אמיך הראשון מנסאו-הדמר, שלאחר נישואיו לאנה מנירנברג בסביבות שנת 1300 החזיק בטירת קמרשטיין.

ב-1841 הזמין אדולף, דוכס נסאו את דיוקנו של אדולף על ידי הצייר של דיסלדורף היינריך מיקה. בשנת 1843 נתלה ציור זה בקייזרסאל (היכל המלכים) של פרנקפורט. התמונה מתארת את המלך אדולף עם שריון חזה, מעיל לבן; ולובש כתר ברזל עם "קסדה מרומזת"; בידו הימנית הוא אוחז בחרב ובצד שמאל מגן עם נשר. הוא נושא גם את הביטוי הלטיני "Praestat vir sine pecunia quam pecunia sine viro" (מוטב אדם ללא כסף מאשר כסף ללא אדם). מאחר שלא קיימות תמונות עכשוויות של המלך, הדיוקן הוא ייצוג אידיאלי של האמן ברוח ההיסטוריציזם. הוא אינו מבוסס על דיוקנאות קודמים, שכן מיקה שקל ייצוגים אחרים, כגון זה המיוחס לגאורג פרידריך כריסטיאן סיקאץ.

ב-8 במאי 1858, אדולף, דוכס נסאו הקים מסדר הצטיינות צבאי ואזרחי לדוכסות. הוא נקרא על שמו של המלך אדולף כנציג החשוב ביותר של הענף הוואלראמיאני של בית נסאו. למרות שדוכסות נסאו סופחה לפרוסיה ב-1866, הדוכס אדולף שמר וחידש את המסדר כשנהיה הדוכס הגדול של לוקסמבורג. עד היום זה מסדר הצטיינות מכובד של בית נסאו.