לוקאץ' הייתה בת חמש כשהוצגו ציורי הילדים הראשונים שלה. בתקופת נעוריה הופיעו כמה מציוריה בעיתונים יומיים ושבועיים שונים.[2]
בין השנים 1939–1944 למדה אמנות וחינוך לאמנות באקדמיה לאמנויות בבודפשט בהנהלת חסיד אומות העולםאישטוואן סניי וגיולה קנדו.[3] היא סיימה את לימודיה כמורה לאמנות. ביולי 1944 גורשה לאושוויץ-בירקנאו. כדוברת גרמנית, אגנש לוקאץ' הצליחה לקבל עבודה במשרדי הרישום של המחנה בה נאלצה לעדכן רשימות של אוכלוסיית האסירים. מדי פעם היא הכינה רישומים לאסירים מיוחסים ולאנשי אס אס בתמורה לפרוסת לחם נוספת. מדצמבר 1944 ואילך היא הועברה למחנות משנה שונים של מחנות הריכוז גרוס-רוזן ונוינגמה ושוחררה לבסוף על ידי כוחות ארצות הברית בזלצוודל באפריל 1945.[4]
היא חזרה לבודפשט ביולי 1945, שם פגשה את הוריה ששרדו את גטו בודפשט.
בתקווה לתנאים פוליטיים וחברתיים טובים יותר, לוקאץ' הצטרפה למפלגה הקומוניסטית בשנת 1945 ועבדה מעת לעת באיגוד המורים. היא לימדה אמנות לסירוגין בשני בתי ספר. בשנת 1955 היא למדה בבית הספר "אנדרה סגברי", בית ספר לדקדוק של האוניברסיטה. בנוסף, היא איירה ציורים במשך שנים רבות למגזינים בינלאומיים.
בשנת 1977 פרשה לוקאץ' והתמסרה יותר לציור, דבר שהצליחה לעשות רק במשרה חלקית לפני כן. היו לה תערוכות רבות בהונגריה ומחוצה לה.[3] ראיון שקיימה[3] אגנס לוקאץ' כניצולת שואה נשמר בווידאו בארכיון ההיסטוריה החזותית של קרן שואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה - המכון להיסטוריה חזותית וחינוך Shoah.[1] בשנותיה האחרונות סבלה מדמנציה. אגנש לוקאץ' נפטרה בשנת 2016 בבית אבות בבודפשט.
קריירה אמנותית
מברשת ועיפרון רישום תמיד ליוו את אגנש לוקאץ'. היא יצרה יצירה אמנותית ענפה עם רישומים, קולאז'ים, גרפיקה וציורים.
היא ידועה במיוחד בעבודות בהן עיבדה את זיכרונותיה מחנות הריכוז. בשנת 1946 פרסמה המפלגה הציונית הסוציאליסטית ICHUD את האלבום "Auschwitz Nöi Tábor" (מחנה הנשים אושוויץ).[4] התיאור הציורי הזה של ניצול השואה לוקאץ', שהתפרסם ביום השנה הראשון לשחרור גטו בודפשט, מתאר את קורותיו של לוקאץ' במחנה הנשים אושוויץ. בתיקיה עם עשרים וארבעה איורים קודרים יש גם תיאור של קבוצת נשים קשורה זו לזו שמחבקת אחת את השנייה וכך נראה שהיא מחממות או מנחמות זו את זו. העומדים בחוץ מנסים להתקרב ככל האפשר לאחרים. הכותרת "Összebújva" (קרובות זו לזו)[5] מדגישה את הצהרת הציור ומתייחסת לייצוג הסולידריות הנשית על רקע האלימות הקיצונית.
במחזור זה, אגנס לוקאץ' עשתה שימוש מרובה במוטיב של הקבוצה כמו גם באמצעי הפרט, ובכך מעבה את הנרטיבים החזותיים של עבודת כפייה, סלקציה, רעב, אלימות ומוות. הרישומים הראשוניים שלה, שנעשו בסתיו 1945, אבדו, וכך גם האבנים שעליה ציירה. המוטיב "Összebújva" ליווה את לוקאץ' לאורך כל חייה והיא פירשה את זה מחדש בעצמה בווריאציות רבות. האמן בורקהארד שיטניי יצר בהשראת מוטיב זה בשנת 2019 לכבוד עבודתה מיצג וידאו "מחווה לאגנס לוקאץ'".[6]
בעבודתה המאוחרת היא לא רק התייחסה לזוועות השואה, אלא גם התמסרה שוב ושוב לציורי נוף, טבע דומם ודיוקנאות.[7] עבודותיה הוצגו בהונגריה ומחוצה לה. בשנת 1994 הציג המוזיאון היהודי בדרוסטה / וסטפאליה רישומים וציורים מעשה ידיה. בשנת 1999 התקיימה תערוכה בבית ג'ני מארקס בזלצוודל ובמחנה הריכוז בנויואנגמה.[3]
