האגילולפינגים (Agilolfing) היו משפחת אצולה ממוצא פרנקי, ששלטה בדוכסות בוואריה מטעם המלכים המרובינגים,[1] הסוזרנים שלהם, בערך משנת 550 עד 788. ענף של האגילולפינגים שלט גם בממלכת הלומברדים לסירוגין משנת 616 עד 712. הם מוזכרים כשושלת המובילה בחוק הבווארי (743 בערך). מקום מגוריהם בבוואריה היה ברגנסבורג.
מקור השם
האב הקדמון של השושלת, שעל שמו היא נקראת, הוא אגילולף (אנ'), נסיך אגדי למחצה של הסואבים (אנ') וצאצא של הרמריק (אנ'), המלך הסואבי של גליסיה מהמאה ה-5, זהה אולי לאדם בשם אגילולף, מנהל משק הבית של המלך הוויזיגותיתיאודוריך השני (אנ'), שהוצא להורג בשנת 457.
היסטוריה
הדוכס הראשון המזוהה עם שושלת האגילולפינגים בהיסטוריוגרפיה הגרמנית הוא גריבלד הראשון (אנ') (Gariwald). עם זאת, הוטל ספק בחברותו של גריבלד במשפחת האגילולפינגים במחקר המודרני, מה שהופך את טסילו הראשון (אנ') (שלט בשנים 591–610) לחבר הוודאי הראשון בשושלת.
לאגילולפינגים היו קשרים הדוקים עם המרובינגים. גריבלד הראשון עצמו נישא לוולדרדה (אנ'), אלמנתו של המלך המרובינגי תיאודבלד, בשנת 555, לאחר שנישואיה לכלותאר הראשון בוטלו בשל קרבת משפחה.
משפחת האגילולפינגים הייתה נאמנה מאוד למלכים המרובינגים, אך עם הזמן גברה שאיפתם לעצמאות.[1]
מכיוון שגורלם היה קשור בשושלת המרובינגית, הם התנגדו לעליית המאיורדומים (ראשי הארמון) הקרולינגים,
היחלשותה של המלוכה המרובינגית ועליית הקרולינגים הובילו להתנגשות בין האגילולפינגים לקרולינגים, ובשנת 743 פרצה מלחמה בין אודילו, דוכס בוואריה, לבין גיסיו, פפין הגוץ ואחיו קרלומן. אודילו הובס, אך לא איבד את הדוכסות שלו.[1]
בשנת 748 אודילו מת, וירש אותו בנו בן ה-7, טסילו השלישי. אולם גריפו, בנו הלא חוקי של קרל מרטל נישל אותו מדוכסות בוואריה ותפס בה את השלטון. אנשי האצולה בבוואריה התנגדו לשלטונו, ובתוך פחות משנה תפסו אותו והסגירו אותו לידי פפין הגוץ, המאיורדומוס של אוסטרזיה, שהשיב לטסילו את הדוכסות כבנפיקיום, ומינה לעוצרת את אמו, כילטרודיס (אנ'), אחותו של פפין. בשנת 754 היא מתה וטסילו נעשה שליט בפועל של בוואריה. בשנת 756 הוא השתתף במסע המלחמה של פפין הגוץ לאיטליה, ומכך ניתן להסיק שהיה בחסותו של דודו. בשנת 757 התמסר לפפין, עתה מלך הפרנקים, כווסאל, והבטיח את נאמנותו גם לשני בניו, קרל (הגדול) וקרלומן.[2]
אולם בשנת 763, בעת מסע מלחמה שערך פפין באקוויטניה, נטש אותו טסילו עם צבאו ונשבע שלעולם לא יעזור שוב לפפין. פפין לא הגיב על סירובו של טסילו למלא את חובתו כווסאל, עד שבשנת 781 שכנע קרל הגדול מלך הפרנקים את האפיפיור להתערב. האפיפיור שלח שליחים לבוואריה, שאיימו על טסילו בסנקציות, ובעקבות זאת נפגש טסילו עם קרל בעיר וורמס, נשבע לו שבועת נאמנות, ואף הפקיד בידיו בני ערובה כביטחון לקיום שבועתו.[3]
אולם בשנת 788 נשפט טסילו על כך ששוב הפר את נאמנותו. במקום להוציאו להורג, הסכים קרל הגדול שטסילו ובנו תאודו יגלחו את ראשיהם ויכנסו למנזר.[4]