במלחמת העצמאות שירת, תחילה, כרופא וחובש קרבי בהגנה, שכל את אשתו, חוה (לבית ז'זמר)[2], והוא עצמו נפצע בשייח' ג'ראח בעת ששיירת הדסה עברה בשכונה. יחד עם שני רופאים נוספים מבית החולים הדסה, עלי פייזר ואברהם לאופר, התנדב לעבוד בבית החולים משגב לדך ברובע היהודי בירושלים במחזוריות של חודש[3]. לעיתים טיפלו וניתחו את הפצועים תחת אש[4]. הרופאים נעזרו באחות ואח מוסמכים, אחות סוציאלית, אחות מעשית, ומתנדבות. רבים מהלוחמים חייבים לצוות הרפואי את חייהם, כולל עירוי דם ישיר בין ריס לחולה, ועם נפילת הרובע ואי עמידת הירדנים בהסכם התנדב ללכת עם הפצועים, עם האחות מאשה וינגרטן (בתו של מוכתר הרובע מרדכי וינגרטן), לשבי על מנת להמשיך לטפל בהם.
במקביל לעבודתו בבית החולים שימש כפרופסור בטכניון וכנשיא החברה הקרדיולוגית הישראלית. במותו הניח אישה, יונה[5] בת עליזה (בתו של יעקובוס קאן) וד"ר יצחק איצקוביטש, בת ושני בנים.
^נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ-ישראל, 1799–1948, הקיבוץ המאוחד והפקולטה לרפואה ע"ש ברוך רפפורט – הטכניון, חיפה, 1998, עמ' 79
^יהושע בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט העשייה והמורשת, פרק: "התפתחות שירותי הרפואה בירושלים בתקופת השלטון הבריטי", פרק משנה: "הרפואה בירושלים", הוצאת יד בן צבי, משכנות שאננים, ירושלים, תשס"ג, 2003, עמ' 305
