אברהם קאולי (באנגלית: Abraham Cowley, נהגה: [ˈkuːli]; 1618 – 28 ביולי1667) היה משורר, סופר ומסאיבריטי יליד לונדון. בזמנו קאולי נחשב לגדול משוררי דורו, והאפוס שלו "תלאות דוד" כעולה על "ירושלים המשוחררת" של טורקוואטו טאסו. ג'ון מילטון אף החשיבו לאחד מגדולי המשוררים האנגלים בכלל. מימי אלכסנדר פופ, כל שכן ויליאם הזליט ואילך, הביקורת האנגלית הלכה והמעיטה בערך שירתו. למרות זאת, לשירת קאולי היה תמיד חוג מצומצם של קוראים ולמדנים.
תולדות חייו
קאולי התחיל לחבר שירה בגיל עשר, בחברו אפוס רומנטי, לאחר שקרא את "מלכת הפיות" של ספנסר. הכרך המוקדם ביותר של קאולי, "פרחי שיר" (1633), יצא לאור כשהיה בן חמש-עשרה בלבד, ומכיל חיקויים של אסכולת ספנסר ואליזבתנים אחרים. בשנים 1632–1636 חיבר את המחזה הפסטורלי "חידת האהבה". ב־1641 חיבר באוניברסיטת קיימברידג', בסגנון "בניו" של בן ג'ונסון, את הקומדיה "האפוטרופוס", שהוצגה בהצלחה מלפני הנסיך צ'ארלס כשביקר באוניברסיטה. בחודשיו האחרונים בקיימברידג' החל לחבר את האפוס "תלאות דוד", ממנו השלים רק ארבעה ספרים. במהלך מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה, קאולי תמך במלוכה וגלה עם המלכה ואמה לפריז, גלות שנמשכה שתים-עשרה שנה. אזי שירת כמזכיר נאמן של המלך בשליחויות מסוכנות ברחבי אירופה. קאולי חיבר אפוס על מלחמת האזרחים, שנאבד ונתגלה מחדש ב-1973.
בשנת 1647 יצא לאור קובץ שירי האהבה המצליח "האהובה"; ובשנת 1656 "שירים". בכללם "אודות פינדאריות", חלקם תרגומים של פינדארוס, ורובם שירים מקוריים בצורת שירו. בחיקוי מקורי של צורת האודות של פינדארוס, קאולי התרחק מהצורה המקורית. בכל זאת, לאודות הפנדאריות של קאולי הייתה השפעה גדולה על השירה האנגלית, ובמיוחד על האודות של ג'ון דריידן, תומאס גריי, ויליאם וורדסוורת' ופרסי ביש שלי.
המסות של קאולי, אותן חיבר בשנותיו האחרונות לאחר שפרש לצ'רטסי (אנ'), מביעות מחשבות טבעיות טהורות בסגנון פשוט וחינני, המצרף פרוזה בהירה עם תרגומי שירה לטינית קלאסית, ונחשבות כשייכות למיטב הפרוזה האנגלית. כתב אלכסנדר גרוסארט (אנ'): "לשוחח עם הפרוזה של קאולי זה כמו להתהלך בחורש ירוק לאורך גדת נחל מוצלת. יש טבעיות, רעננות תמימה, ישירות, וברכה המצמיחה כמו שממריצה, המנעימה כמו שמעוררת השראה".[1]
האפוס "תלאות דוד" חובר בהשראת התנ"ך, ובמתכונת האפוסים של הומרוס, ורגיליוס, וטאסו. להבדיל מהאפוס "מלכת הפיות" של ספנסר, "תלאות דוד" מיוסד על דברים אמיתיים ולא על שגיונות, עוסק במחשבות וברגשות ולא בציורים, וכתוב בסגנון נכבד ונעים. "תלאות דוד" פרץ את הדרך לאפוס "גן העדן האבוד" של מילטון, שבעקבותיו חוברו בשווייץ ובגרמניה האפוסים של גסנר ושל קלופשטוק, שבעקבותיהם חוברו בישראל האפוסים התנכיים של נפתלי הרץ וייזל, שלום הכהן, משה מנדלסון מהמבורג, יל"ג, בנימין קאוול, צבי הירש וסטרלינג, ואחרים.
כתב תומאס ריימר: "קאולי הבין את הטהרה, הנהירות וההוד של סגנון, ואת המעלה של משקל. הוא היה מסוגל להבחין במה שיפה ונעים בטבע, ולהביע את מחשבותיו בלי שום קושי או מגבלה... בקיצור, הוא הבין את הומרוס ואת ורגיליוס, ובזהירות השתמש בהם כראוי... ב-'תלאות דוד' (חלקי ולא מושלם כהיותו) נוצץ משהו מנופך נעלה יותר, חופשי יותר, חדש יותר, אצילי יותר, ממה שמופיע ב-'ירושלים המשוחררת' של טאסו".[2]
המשוררים המטאפיזיים
המשוררים המטאפיזיים, מונח שטבע סמואל ג'ונסון, הייתה קבוצה של משוררים אנגלים, מג'ון דאן ועד אברהם קאולי, שמאפייניה העמסת מחשבות מחודדות על שירה או כתיבה למדנית בצורה של שיר; תוך צירוף רעיונות הרחוקים זה מזה, ודימויים לא טבעיים, בהתבסס על למדנות וניתוח אנליטי דק. זו שירה שלעיתים רחוקות נשגבת ולרוב נעדרת רגש אמיתי; המביעה רעיונות שהם בדרך-כלל חדשים ומפתיעים, אך רק לעיתים רחוקות טבעיים וכלליים. קאולי הביא את צורת השיר המטאפיזית לשיא שכלולה, מוסיף לה יותר רגש ומוזיקה ביחס לקודמיו.[3]
כתב צ'ארלס לם: "דאן וקאולי, שהייתה להם יותר שנינות, ויכולת המחשה, מאשר לאנשים אחרים, כביכול לא היו מסוגלים לטבע או לרגש... בעוד שבמטאפורות הכבדות ביותר שלהם - במבוכים המבלבלים של השאלות ואמצעים ספרותיים - חום נשמה ורגש נדיבות נוצץ ב'מכלול', אשר 'ארבעים אלף', מאלו הנקראים משוררים טבעיים, לא יוכלו להמציא".[4]
כתב קולרידג': "במשוררים הבכירים, מדאן ועד קאולי, אנו מוצאים את המחשבות הכי פנטסטיות ויוצאות-דופן, אך בלשון הכי טהורה ואמיתית; במשוררים המודרניים - את המחשבות הכי מובנות מאליהן, אך בלשון הכי פנטסטית וסתמית".[5]
הערכת שירתו
שער מהדורת 1678 של כתבי קאולי
אברהם קאולי היה פופולרי מאוד עד לתחילת שנות ה-20 של המאה ה-18. בחייו קובץ השירים "האהובה" היה ספר השירה הנקרא ביותר באנגליה. משנת 1688 ועד שנת 1721 יצאו לאור ארבע-עשרה מהדורות של כתביו. בדורו רבים היו משוכנעים שקאולי הבטיח את מקומו כאחד מגדולי המשוררים האנגלים. אלא שבמהלך המאה ה-18 טעם האנשים השתנה. ברוב שיריו קאולי לא הסתמך על טעמו הטבעי המעולה, אלא נגרר אחר הטעם הבינוני המלאכותי של בני זמנו; מה שהלך וצרם לדורות הקאלסיציסטים של דריידן ופופ, כל שכן למבקרים הרומנטיים כעבור מאה שנה.
כתב אדמונד גוס על היחס לקאולי: "הדור של דריידן העריץ בהתלהבות את גאונותו, אך לא בלי ביקורת. הדור של פופ שיבחו בקרירות, מבלי לקוראו, ותוך חמשים שנה לאחר מותו, האדם שאין כמותו מהרטסטורציה, נהיה שולי ונשכח".[6]
כתב ריצ'רד הרד על קאולי: "הכישרונות המייחדים אותו ככותב מנומס אינם אלא מקצת שבחו. יש בו משהו נעים מעל ולמרות כושר הביטוי. זה נועם מוסרי, ורגישות עדינה של השכל, שכולם קולטים ואוהבים בשירה של מר קאולי".[7]
כתב תומאס ספראט על קאולי: "מעט חברים וספרים, לב שמח, ומצפון נקי, היו מלוויו הקבועים. אמנם הוא לקח עמו את שירתו, אולם הפרישה כמו גם את עצמו: הוא הקדישה לשרת את יוצרו; לתאר את התמונות הגדולות, של דת ושל מידות הטובות, שגדשו את שכלו. והוא השתמש במוזיקה שלו, כפי שדוד ניגן לפני שאול, לשיר ולשבח את א-להים והטבע, ולהסיר רוח רעה מלבבות האנשים... בחייו הוא צירף את התמימות והכנות של המלומד לאנושיות והנימוס הטוב של איש החצר. בשיריו הוא איחד את האיתנות והאמנות של הראשון עם העדינות והחינניות של השני... הוא הצטיין הן בפרוזה והן בשירה, ולשתיהן יחדו שלמות, מצוינת לשבח יותר מכל אצל כמה קדמונים, מובנת מאליה, אך כל כך קשה לחיקוי".[7]
לקריאה נוספת
ראובן אבינועם, מבחר שירת אנגליה, ע' 165–169, מסדה: תל אביב תשט"ז.
