אברהם דה-וולף (27 בפברואר 1878, דלדן – 2 ביולי 1943, סוביבור) היה רב ופוסק הלכה הולנדי, וכיהן כרבה האחרון של קהילת יהודי אלקמאר.
קורות חייו
דה-וולף נולד ב-1878 בדלדן שבהולנד. הוריו היו שלמה דה-וולף והנדרינה לבית דה-ליאו.[1]
דה-וולף למד תאולוגיה בסמינר היהודי ההולנדי באמסטרדם. לאחר מכן מצא עבודה כרב באמרספורט. משנת 1913 היה רב וחזן בקהילה היהודית באלקמאר, ובאותה שנה נשא לאישה את ברטה נוח. לשניים נולדו 5 ילדים - שלמה, מרלינה, אליזה, בטסי וססיליה. ב-1923 דה-וולף, אשתו וילדיו עברו לגור בבית הרב הצמוד לבית הכנסת בהופסטראט שבעיר.[2] בין שלל תפקידיו היה אחראי על ענייני הדת של הקהילה, וניהול פעיל בארגונים יהודיים רבים, כולל הוועדה המקומית לפליטים יהודים בשנות ה-30.[3]
עם הכיבוש הנאצי של הולנד במלחמת העולם השנייה, הפך הוועד המקומי לפליטים לנציגות אלקמאר של המועצה היהודית. ב-5 במרץ 1942 גורשו כל היהודים מהעיר, ודה-וולף מצא מחסה באמסטרדם, בביתה של ביתו אליזה, בעלה אברהם אייזרקופר ושני ילדיהם.[2] דה-וולף הצטרף למועצה היהודית באמסטרדם, ותפקידו זה אפשר למשפחתו להמשיך ולהתגורר בעיר עד מאי 1943. ב-26 במאי נשלחו אברהם וברטה למחנה וסטרבורק, וחודש לאחר מכן, ב-29 ביוני 1943, הם הועברו לסוביבור, והומתו בגז ב-2 ביולי 1943, שניהם בני 65.[2]
מבין ילדיו שרדו את השואה רק ססיליה, שלמה, ומרלינה.[4] ססיליה הייתה חלק מקבוצת מגורשים שנפדתה על ידי חברת פיליפס, ולאחר המלחמה היגרה לאוסטרליה. מרלינה עלתה לישראל, עבדה כאחות, ומתה ב-1951. בנו שלמה ששרד כתב מאוחר יותר ספר על משפחתו לפני השואה.[2]
ב-2023 הונצח שמו על האנדרטה לקורבנות היהודים מאלקמאר מול תחנת הרכבת שממנה גורש.[5]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
