The Lonesome Death of Hattie Carroll (מותה הבודד של האטי קרול) הוא שיר שכתב וביצע בוב דילן, שהופיע לראשונה באלבום "The Times They Are a-Changin'" שיצא ב-13 בינואר 1964. השיר הוקלט ב-23 באוקטובר 1963, זמן מועט לאחר האירועים המתוארים בו. אורכו של השיר בביצועו של דילן הוא חמש דקות וארבעים ושמונה שניות. השיר הוא בסגנון פולק התואם את סגנונו של דילן בתקופה זו.
השיר מתאר את רציחתה של המשרתת האפרו-אמריקאית בת ה-51 האטי קרול, באירוע חברתי בבולטימור על ידי בעל חוות הטבק העשיר בן העשרים וארבע ויליאם דֶבֵרוֹ "בילי" זנצינגר, ומילותיו מתייחסות לאירועים אמיתיים, וכוללות מחאה וביקורת על יחסי הגזעים והמעמדות בארצות הברית, כמו גם על מערכת המשפט האמריקנית.
השיר
השיר מתאר אירוע בו הכה ויליאם זנזינגר את האטי קרול במקל, וגרם למותה. זנזינגר מתואר בשיר כאדם בן 24, בעל רכוש והשפעה, שרצח את קרול, בת 51, אם לעשרה ילדים, שעבדה כמנקה במלון. זנזינגר מתואר כאדם חסר מצפון, שעל אף שקרול לא עשתה לו רע מעודה, רצח אותה רק כיוון ש"הרגיש כך באותו הזמן". השיר מתאר את תגובת מערכת המשפט בארצות הברית, שעל אף שהיא מתיימרת להתייחס אל בעלי הכוח והממון באופן שווה לאחרים, דנה את זנזינגר לשישה חודשי מאסר בלבד.
השיר מורכב ממספר בתים, המתארים את האירוע ואת הנפשות הפועלות, ובסיום כל בית פנייה אל "אלו המתפלספים על החרפה, ומותחים ביקורת על כל הפחדים", כי "הסירו את הסמרטוט מפרצופכם, זה אינו הזמן לדמעותיכם". רק בסופו של השיר, כאשר מודיע השופט על גזר דינו של זנזינגר, פונה המספר אל קהל מאזיניו, וקובע כי עכשיו הוא הזמן לדמעות.
על אף שהשיר מתייחס לאירוע מן העבר, ממשיך דילן לבצע אותו בהופעותיו החיות. ביצועים חיים לשיר ניתן לשמוע באלבומי ההופעות של דילן, "Live 1975" שיצא לאור בשנת 2002, ו"Live 1964" שיצא לאור בשנת 2004.
בחלק הראשון של ספר זכרונותיו (Chronicles, Vol. 1) כותב דילן כי בכתיבת השיר הושפע מקורט וייל וברטולט ברכט, שהרכיבו פרספקטיבה לירית מורכבת על מבנים מוזיקליים עממיים פשוטים.
התקרית האמיתית
התקרית ששימשה כבסיס לכתיבת השיר אירעה ב-9 בפברואר 1963 בנשף במלון אמרסון בבולטימור, מרילנד, בארצות הברית. כפי שמשתמע מן השיר (אך לא נאמר במפורש) הייתה קורבן התקרית, האטי קרול, אישה שחורה, בעוד שהעבריין, ויליאם דברו זנצינגר (ולא זנזינגר, כפי שמבטא את שמו דילן בשיר), היה לבן.
בניגוד למשתמע מן השיר, לא חבט זנצינגר בקרול למוות במקלו. למעשה הכה בקרול ובשני עובדים נוספים במלון, נער מעלית ומלצרית, במקל הליכה צעצוע, בעודו שיכור.
בסביבות 1:30 באותו הלילה דרש זנצינגר מקרול שתגיש לו ויסקי, ומשלא נענה בזריזות הראויה לדעתו, קילל אותה וקרא לה בכינוי "Nigger", שהוא בעל משמעות גזענית חריפה. כן הכה אותה על כתפה במקל הצעצוע. קרול אמרה לחבריה לעבודה "אני מרגישה גוססת, האיש הזה עצבן אותי כל כך", ולאחר מכן התמוטטה, ונלקחה לבית החולים, שם מתה. לאחר מכן נעצר זנצינגר והואשם ברצח. סעיף האישום השתנה לאחר שהסתבר שקרול מתה משבץ, שנגרם כפי הנראה מיחסו של זנצינגר, אך לא ממכת המקל, שלא הותירה בה כל סימן. קרול סבלה משגרון, לב מוגדל, ולחץ דם גבוה. זנצינגר עצמו היה כה שיכור שלא זכר דבר מהאירוע.
ב-28 באוגוסט 1963 הורשע זנצינגר בתקיפה ובהריגה, ונדון לשישה חודשי מאסר. שירו של דילן רומז כי מעמדו החברתי של זנצינגר הוא שהביא לקלות העונש. עם זאת בזמן האירוע מסר העיתון "ניו יורק הראלד טריביון" שבין שיקולי השופט נלקח בחשבון כי אם יידון זנצינגר לעונש חמור יותר, ייאלץ לשאת את מאסרו בכלא פדרלי, שם יהיו חייו בסכנה מהאסירים השחורים ששמעו על פשעו. זנצינגר שהה שישה חודשים בכלא במחוז וושינגטון, שהיה בטוח יחסית, וכן שילם מיזמתו עשרים וחמישה אלף דולר למשפחתה של קרול.
הקלטת השיר והשפעתו על זנצינגר
ב-23 באוקטובר 1963, כאשר רושם האירוע, שפורסם ברבים, עדיין היה טרי בזכרונו, הקליט דילן את השיר, והחל לשבץ אותו בהופעותיו החיות אף בטרם הושמע השיר ברדיו לראשונה, ב-13 בינואר 1964.
ב-2001 התבטא זנצינגר בשיחה עם הביוגרף של דילן, הווארד סאונס כי לשיר "לא הייתה השפעה על חיי", אך כי דילן הוא "בן כלבה לא אחראי" וטען כי השיר אינו מדויק. "הוא זבל, והייתי צריך לתבוע אותו ולשלוח אותו למאסר", אמר. לטענתו השיר הוא שקר מוחלט, אך מעולם לא עשה דבר כדי למנוע מדילן או מאחרים לשיר אותו בפומבי.
זנצינגר עצמו המשיך בחייו במדינת מרילנד. בשנת 1991 עמד לדין על כך שגבה דמי שכירות עבור בניינים שלא היו עוד בבעלותו. במשפטו עלתה הנקודה כי רוב השוכרים היו שחורים. לבסוף נדון ל-18 חודשי מעצר פתוח בכלא המחוזי, 2,400 שעות עבודות שירות, ו-62,000 דולר בקנסות. יש שהסבו את תשומת הלב לכך שעונשו על עבירה כלכלית זו היה חמור מעונשו על מה שביצע להאטי קרול. הוא מת בינואר 2009.
השפעת השיר, וביצועים שונים
השיר נחשב על ידי רבים לשיר מחאה קלאסי, ולדוגמה לשיר המתייחס לאירועי השעה, מתוך רצון ליצירת שינוי חברתי, כדוגמת השיר המאוחר יותר "הוריקן" של דילן, שעסק אף הוא במערכת המשפט האמריקנית, שדנה את המתאגרף רובן קרטר למאסר על רצח שלא ביצע. זמרים שונים ביצעו את השיר בגרסאות שונות מאז. בין היתר הופיע השיר באלבום המחווה לדילן, המהווה את פסקול הסרט העוסק בחיי דילן: "I'm Not There" שיצא לאור בנובמבר 2007, בביצוע הזמר מייסון ג'נינגס. זמר המחאה הבריטי בילי בראג כתב גרסה לשיר העוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני בשם "מותה הבודד של רייצ'ל קורי".
מקורות
קישורים חיצוניים
.svg){kind=logo}