בשנות השישים החלה ארגנטינה לחפש דרכים לחדש את ציוד הצבא המיושן שלה, ובעיקר את הטנקים. ניסיונות לרכוש טנקים ממדינות טחרות לרוב לא צלחו, ולבסוף הוחלט כי יפותח טנק מקומי. עקב תעשיית הנשק הלא מפותחת בארגנטינה, נחתם חוזה בין היצרני הרק"ם מרדר לתעשיית הנשק בארגנטינה לשיתוף פעולה בפיתוח הטנק. שיתוף הפעולה החל בשנות השבעים והמשיך עד תחילת שנות השמונים. בשנת 1981 נכנס לשירות הטנק הראשון שיוצר במסגרת שיתוף פעולה זה. עקב בעיות כלכליות נמשך הייצור של הטנקים כעשור.[1]
בשנים הראשונות לשירות נחשב הטנק לבין הטנקים המוצלחים שנמצאים בשימוש באמריקה הלטינית, אבל עד מהרה איבד הטנק את מעמדו, שכן המדינות השכנות רכשו ציוד מערבי טוב יותר.
בשנת 2015 חתם צבא ארגנטינה על חוזה של 111 מיליון דולר עם ישראל לשדרוג 74 טנקים תוצרת ארגנטינה. לצבא הארגנטינאי הוצעו שני עיצובים לשדרוג הטנק: TAM-2IP ו-TAM-2C.[2] אם זאת נכון לשנת 2024 ארגנטינה נמנעת מלקבל את אחד מן הדגמים לאור הבקשה לעשות שינויים חדשים בדגם TAM-2C המועדף על הצבא מבין השניים. ולאור החשש ממרוץ חימוש באמריקה הלטינית, עקב סכסוכים המתעוררים באזור (דוגמת: סכסוכי גבול ומלחמות האזרחים הרבות).[3]
לחימה
הטנק TAM מעולם לא לקח חלק בקרב. אם זאת מספר טנקים הוצבו בקרואטיה מטעם משימת שלום של האו"ם.
שריון הטנק הומוגני ונחשב דליל ביחס לטנקים אחרים כיום. השריון בקדמת התובה משופע במיוחד ועוביו עד 50 מ"מ; צידי ואחורי התובה 10–20 מ"מ; קדמת הצריח עד 25–50 מ"מ. בנוסף המנוע נמצא מלפנים, מה שמוסיף סיכויי הישרדות ולרשות הטנק מדוכות עשן.
יש המכנים את TAM בשם "ננס מרכבה" על שם דמיון העיצוב לדגמים הראשונים של המרכבה – עם מנוע מקדימה, צריח בצורת מעוין ותותח 105 מ"מ – וכיוון ששופר בישראל.