בשנות ה-80 של המאה ה-20, התפתחה הסכמה בתוך מדינות נאט"ו שעל פיה ארצות הברית תפתח טילי אוויר-אוויר לטווח בינוני (ה-AIM-120 אמראם), על מנת להחליף את ה-AIM-7 ספארו המתיישן, ואילו בריטניה וגרמניה המערבית יפתחו טילי אוויר-אוויר לטווח קצר (ה-AIM-132 אסראם), על מנת להחליף את ה-AIM-9 סיידווינדר הוותיק.
גרמניה פרשה מפיתוח הטיל בתחילת שנות ה-90, עם איחוד גרמניה, ובאביב 1995 יזמה פרויקט נפרד - האיריס-טי. החלטה זו הונעה עקב הבנת הביצועים של הטיל הסובייטי וימפל R-73 (קוד נאט"ו: AA-11 ארצ'ר) שנשאו מטוסי המיג 29 שירשה גרמניה במהלך האיחוד (הסתבר כי נאט"ו הפחיתה בצורה משמעותית מערך הטיל הרוסי). למעשה, גרמניה ביקשה לעצב מחדש את האסראם, כך שיוכל להתחרות בארצ'ר מבחינת יכולת תמרון, בעוד בריטניה העדיפה לעשות זאת באמצעות יצירת טיל מהיר במיוחד, בעל גרר נמוך, שאמנם יהיה מוגבל תמרון ביחס לארצ'ר, אך בעל יתרון משמעותי בטווח הפעולה ביחס לסיידווינדר המערבי. מאחר ששתי המדינות לא יכלו להגיע לעמק השווה בעניין, פרשה גרמניה מכלל פעילות בפיתוח האסראם.
עקב התקדמות איטית במיוחד ועיכובים רבים במהלכי הפיתוח, החליטה גם ארצות הברית לזנוח את מעורבותה בפרויקט, ובמקום זאת להשקיע בפיתוח גרסה מתקדמת של הסייווינדר - AIM-9X. באופן אירוני, שלושת הטילים השונים (AIM-9X, אסראם ואיריס-טי) משתמשים באותו חיישן הדמיית תמונה תת-אדומה מתוצרת ריית'יאון-יוז.
עתידו של הטיל לוט בערפל, עקב עלותו הגבוהה ביחס למתחרו העיקרי (הסיידווינדר AIM-9L/M) שהוכח לאורך השנים בקרבות אוויר רבים כיעיל דיו, ועקב היותו טיל ייחודי המצריך התאמות בתוכנות המטוסים עצמם, דבר המעלה את עלות קניית המערכת.
מאפיינים
ניהוג באמצעות ארבעה כנפוני היגוי בלבד הממוקמים בחלקו האחורי (לעומת אחד ממתחריו, הפיתון 5, שמשתמש במקום זאת ב-12 משטחי היגוי וייצוב משוכללים).
