נוסע אירופאי מהצפון, מלווה בקבוצת מדריכים ערבים, חונה בנווה מדבר. כשהלילה יורד הנוסע מתקשה לישון מפני שיללות תנים מפריעות לו. לפתע הוא רואה כי מקורן של היללות, בקבוצת תנים החגה סביבו. זקן התנים פונה אל הנוסע בדיבור, ומספר לו על היריבות והשינאה רבת השנים בין התנים לערבים, מתחילת הדורות. זקן התנים מסביר שהם חיכו כל השנים לאיש כמו הנוסע כדי שיגיע ויגאל אותם: "אדון, עליך מוטל לסיים את הריב המפלג את העולם". התנים אומרים שאין הם יכולים להביס את הערבים בכוחות עצמם, ומגישים לנוסע זוג מספרייםחלודים, כדי שישסף בעזרתם את גרונות הערבים.
באותו רגע אחד הערבים מגיע, ומצליף בתנים בשוט. הערבי שואל את הנוסע אם הוא כבר שמע את הסיפור מפי התנים, וקורא לחבריו להביא גווייתגמל לתנים. התנים מתחילים לאכול את הנבלה, והערבי מצליף בהם בשוט והם בורחים וחוזרים וחוזר חלילה, עד שהנוסע עוצר בעד הערבי. הסיפור נגמר בכך שהמדריך אומר: ”נניח להם לעסוק במשלוח ידם; אף הגיע הזמן לצאת לדרך. הלא הספקת לראותם. חיות נפלאות, לא כן? וכמה שהן שונאות אותנו!”.
פרשנויות
מאחר שהסיפור התפרסם בכתב העת של מרטין בובר, נהוג לפרש את הסיפור כאלגוריה ליחסי היהודים-ערבים בארץ ישראל וכביקורת על הציונות והסכסוך הישראלי-ערבי, ביקורת שתאמה את תפיסתו של מרטין בובר, שהתבטאה מאוחר יותר בהקמת "ברית שלום" ב-1925, שנה לאחר פטירתו של קפקא. קפקא ביקר הן את התלות של היהודים באירופאים, הזקוקים כביכול למשיח, והן את אורח החיים הלא מערבי של הערבים. הסיפור פורסם ביחד עם הסיפור "דין-וחשבון לאקדמיה" המבטא את הניסיון להפוך את היהודי לאירופאי.[1]
יחסו של קפקא לציונות היה מורכב. הוא אמנם ביקר בקונגרס הציוני ה-11 שנערך בווינה בספטמבר 1913, אך תיאורו את האירוע לא היה מחמיא. הוא העיד שנאלץ להאזין "לצרחות ללא קץ" באולם הדיונים, ותיאר את העסקן הציוני הטיפוסי כבעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". מאוחר יותר במהלך חייו התקרב קפקא לציונות, ואף הביע רצון לבקר ואולי אף לעבוד במסעדה בארץ ישראל. עם זאת, באחד ממכתביו האחרונים הודה כי הנסיעה לפלשתינה היא מבחינתו "רעיון להשתעשע בו" ו"סוג של פנטזיה".[2]
השפעות ועיבודים
הסופר הישראלי עמוס עוז התכתב עם מוטיב התנים הארץ-ישראליים מסיפורו של קפקא במרבית הסיפורים הקצרים המופיעים בארצות התן, ספרו הראשון (בעיקר בסיפור הראשון, "ארצות התן"). עוז חזר לעסוק במוטיב זה גם בקובץ הסיפורים המאוחר תמונות מחיי הכפר.[3]
בשנת 2011, ביים ז'אן-מארי סטרוב סרט קצר-ניסיוני בשם "Schakale und Araber" המבוסס על הסיפור.
תרגומים לעברית והוצאות לאור
קפקא, פרנץ, סיפורים ופרקי התבוננות, הוצאת שוקן, ירושלים, 1964 (תרגום: ישורון קשת)
קפקא, פרנץ, סיפורים ופרוזה קטנה, הוצאת שוקן, 1993 (תרגום: אברהם כרמל)
קפקא, פרנץ, רופא כפרי: וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר, עם עובד, תל אביב, תש"ס [2000] (תרגום: אילנה המרמן)
לקריאות נוספות
גלילי שחר, הפצע של קפקא, כרמל, ירושלים, 2008, עמ' 56–57
.jpg)
.jpg)