תניית Take or Pay היא סעיף המופיע בחוזה בין לקוח לספק, לפיו הלקוח מתחייב לרכישה בהיקף מסוים מהספק, ואם ירכוש בפחות מהיקף זה, ישלם פיצוי בגין הרכישה החסרה. הפיצוי המוסכם הוא בגובה מחיר הרכישה או נמוך ממנו. הסכם מסוג זה מבטיח לספק תזרים מזומנים יציב, והוא נפוץ בתעשיית האנרגיה, ובפרט במכירה של גז טבעי.
ההסכם מקנה יתרון לספק, על חשבונו של הלקוח, שעלול לשלם גם תמורת סחורה שלא רכש. קיומו של מונופול מאפשר לספק להכתיב תנאי זה. התנאי פוגע בתחרות, משום שבתקופת קיומו של החוזה לא יוכל מתחרה לפתות את הלקוח בהצעה למחיר נמוך יותר.
תניית Take or Pay מופיעה גם בהסכמים שנחתמו בין השותפות במאגר הגז "תמר" ובין לקוחותיהם. הממונה על ההגבלים העסקיים התייחס לבעייתיות שבתנאי זה:
- משכם של הסכמים אלה וכמויות הגז הטבעי הכלולות בכל אחד מהם בדמות תניית ה Take or Pay, חוסמים הלכה למעשה את מרבית הביקוש לגז טבעי של כל אחד מהצרכנים החתומים על ההסכמים למשך, שנים רבות, באופן שעלול לפגוע בתמריץ לכניסתו של ספק גז טבעי נוסף בעתיד. למעשה, השפעתו התחרותית של ההסכם דנא, כמו גם השפעתו של כל אחד משאר הסכמי הגז היא בחסימת חלק משמעותי מהביקוש של כל אחד מהם לגז טבעי במשק הישראלי בשנים הבאות.[1]
בטיוטת מתווה הגז נקבע שצרכן שבחוזה שלו נקבעה תניית Take or Pay והוא ניצל את מלוא הכמות שהתחייב לה, הוא יוכל למכור את העודף במכירה משנית, ובכך יוכל לצמצם את נזקיו.[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים