תחום האי-רציפות על-שם מוהורוביצ'יץ' (ובקיצור "המוהו") הוא אחד משלושת תחומי האי-רציפות שנמצאו בכדור הארץ. תחום זה נמצא בעומק של 5–35 ק"מ (תלוי בסוג הקרום – יבשתי או ימי) מתחת לפני השטח, והוא נחשב לגבול המפריד בין קרום כדור הארץ למעטפת.
התחום נתגלה על ידי החוקר הקרואטיאנדריה מוהורוביצ'יץ' בשנת 1909 ונקרא על שמו. מוהורוביצ'יץ' מצא שמערכות גלים סייסמיים הנוצרים ברעידות אדמה אינם מגיעים לתחנה הסייסמולוגית ביחידת רצף אחת שמראה על מהירות אחת. לכן הניח מוהורוביצ'יץ' הנחה (שאושרה ברבות הימים על ידי תצפיות רבות) שבעומק מסוים קיים תחום אי-רציפות, המפריד בין שכבה עליונה בעלת רמת צפיפות נמוכה ומהירות הגלים הנמוכה לבין שכבה תחתונה בעלת רמת צפיפות גבוהה והעלייה במהירות הגלים הסייסמיים.
קרוב למקור, הגל המגיע ראשון לתחנות הסייסמיות הוא גל ישיר, כלומר גל שמתקדם כולו על הקרום היבשתי, בעל מהירות הגלים האיטית יותר. אך החל ממרחק מסוים, הגל הראשון שמגיע לתחנות הוא גל שהתקדם תחילה דווקא מטה לכיוון המעטפת, שם המהירות גדולה יותר, ומשם חזר למעלה לתחנות הקליטה (גל רפרקציה). לכן החל ממרחק מסוים מהמקור, הגלים שמגיעים מוקדם יותר מהאחרים עוברים דרך השכבה הצפופה והעמוקה. צפיפות החומר משפיעה על מהירות הגלים וכן מעל המוהו, החומר העיקרי הוא בזלת ומתחתיו פרידוטיט או דוניט (dunite), הבדלים שאחראיים גם הם להבדלי המהירויות של הגלים הסייסמיים, שמתקדמים במהירות שונה בכל חומר. הם מגיעים מוקדם יותר מאשר הגלים שמגיעים בקו ישר דרך השכבה העליונה. המרחק והזמן מהפעלת מקור הגלים, בו גל הרפרקציה עוקף את הגל המהיר, עוזר לקבוע את עומק המוהו.
