PROFILPELAJAR.COM

תוכנית בייקר (רשמית: תוכנית השלום להגדרה עצמית של תושבי סהרה המערבית) היא יוזמה של האו"ם להענקת הגדרה עצמית לסהרה המערבית. התוכנית נועדה להחליף את תוכנית הפשרה משנת 1991, ואת הסכם יוסטון משנת 1997.

רקע

לוחמי הגרילה של חזית פוליסריו החיים בגלות באלג'יריה אתגרו את ההשתלטות של מרוקו על הסהרה המערבית ב-1975. ב-1991 נכנסת לתוקפה הפסקת אש שהוסכמה על ידי שני הצדדים מתוך הבנה שהאו"ם ייזום משאל עם לעצמאות חבל הארץ. תוכנית משאל העם של 1991 לא יושמה בגלל חילוקי דעות לגבי זכאות הבחירה. מרוקו דרשה לכלול את כל האנשים שחיו בשטח הסהרה המערבית, כולל המתיישבים המרוקאים. לאחר המצעד הירוק ב-1975, מדינת מרוקו נתנה חסות לתוכניות התיישבות שמשכו אלפי מרוקאים להתיישב בשטחי הכיבוש המרוקאי של הסהרה המערבית (80% מהשטח). נכון לשנת 2015, הוערך כי המתיישבים המרוקאים היוו לפחות שני שלישים מ -500,000 התושבים.^[1]

חזית פוליסריו התעקשה כי במפקד ייכללו רק מי שנכללו במפקד הספרדי האחרון של 1974 וצאצאיהם, ומפקד זה הוזכר בהסכם של 1991 כבסיס לרשימות הבוחרים. צוותי זיהוי מיוחדים של MINURSO הצליחו לאתר כ-80,000 מצביעים שנחשבו ילידי השטח, בעוד שבמפקד האוכלוסין הספרדי נספרו 75,000 איש. מרוקו ערערה על רשימת הבוחרים ודרשה כי 100,000 בוחרים מהצד המרוקאי שנדחו ייכללו ברשימה גם הם, ובכך נעצרה ההתקדמות של תוכנית משאל העם, ובסוף שנות ה-90 הכריזה מרוקו כי משאל העם הוא "אופציה מתה".

בייקר I ו-II

השליח המיוחד של האו"ם ג'יימס בייקר הפיץ בשנת 2000 את הטיוטה הראשונה של התוכנית, שנקראה בייקר I או הסכם המסגרת, אך היא מעולם לא הוצגה רשמית בפני מועצת הביטחון. היא נוסחה על ידי צוות משפטי במימון מרוקו, בהתבסס על הצעותיו של בייקר.^[2] על פי התוכנית, הסהרה המערבית הייתה עתידה להפוך לאוטונומיה במסגרת המדינה המרוקאית, שבה הממשל המקומי יהיה אחראי לכל החלטות השלטון מלבד מדיניות ההגנה. מרוקו קיבלה את ההצעה, אולם אלג'יריה וחזית הפוליסריו דחו אותה, ובתגובה הציעה אלג'יריה לחלק את השטח בין הצדדים.^[3]

הטיוטה השנייה (המכונה באופן לא רשמי בייקר II) הציגה חזון של שלטון עצמי בסהרה תחת "רשות הסהרה המערבית" לתקופה של חמש שנים, ובסופן משאל עם על עצמאות שבו ישתתפו כל תושבי הסהרה המערבית כולל המהגרים והמתיישבים ממרוקו לאחר 1975, הצעה שפוליסריו סירב לה עד אז. מנגד, מרוקו התנגדה לסעיף לפיו השלטון המקומי הזמני (רשות סהרה המערבית) ייבחר רק על ידי רשימת מצביעים מוגבלת (אלה שזוהו כתושבי השטח המקוריים על ידי MINURSO). למרות התנגדותה של מרוקו, אלג'יריה והפוליסריו הסכימו לקבל את התוכנית כבסיס למשא ומתן. מועצת הביטחון אישרה את התוכנית ביולי 2003, מבלי לדון כלל בטיוטה הראשונה, וקראה פה אחד לצדדים ליישם אותה. מרוקו דחתה את התוכנית, והצהירה כי לא תסכים עוד למשאל עם שבו יישקל מתן עצמאות.

בייקר התפטר במחאה והיה בכך לשליח האו"ם השני לסהרה המערבית שעשה זאת. הוא ציין כי בהתחשב בעמדות הבלתי ניתנות לגישור של הצדדים וסירובה של מועצת הביטחון לכפות פתרון על הצדדים, נראה כי אין עוד דרך אפשרית ליישם את תוכנית הפשרה מ-1991 או להגיע לפתרון פשרה אחר. הפוליסריו שהיו מעוניינים במתווך אמריקני מטעם האו"ם, הצרו על התפטרותו, בעוד הבכירים המרוקאים ראו אותה באור חיובי; שר החוץ המרוקאי מחמד בן עיסא ייחס בפומבי את ההתפטרות ל"נחישות של הדיפלומטיה המרוקאית".^[4]

תוכנית בייקר כיום

מזכ"ל האו"ם לא התייחס לתוכנית באף דוח מאז 2005, וכעת נראה כי אפסו סיכוייה. נכון ל-2023 לא הועלתה כל תוכנית חלופית, וקיים חשש מתמשך כי הוואקום הפוליטי באזור יביא לחידוש הלחימה. מרוקו הציעה אוטונומיה לשטח כפתרון סופי לסכסוך.

הערות שוליים

^ Shefte, Whitney (6 בינואר 2015). "Western Sahara's stranded refugees consider renewal of Morocco conflict". The Guardian. נבדק ב-13 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
^ Miguel, C. Ruiz (2005). "El largo camino jurídico y político hacia el Plan Baker II. ¿Estación de término?". Anuario Mexicano de Derecho Internacional. 5: 461.
^ "S/2002/807 - A - S/2002/807". eSubscription to United Nations Documents. נבדק ב-2020-06-16.
^ "Algiers likes UN W Sahara plan: Africa: News: News24". 2004-06-14. אורכב מ-המקור ב-5 בספטמבר 2008. נבדק ב-2022-05-25. {{cite web}}: (עזרה)