המעבר הוקם ביוני 1976, ביוזמת שר הביטחון שמעון פרס במסגרת מדיניות "הגדר הטובה", מדיניות של סיוע רפואי וכלכלי לתושבי דרום לבנון שנפגעו במהלך מלחמת האזרחים בלבנון שפרצה באפריל 1975[1].
הסיוע החל במתן עזרה רפואית ללבנונים, רובם אוכלוסייה נוצריתמרונית, שהגיעו לגדר המערכת, ביקשו עזרה מסיורי צה"ל שעברו באזור, ורבים פונו לטיפול בבתי חולים בישראל[2]. ביוני 1976, החליטה ממשלת ישראל להפוך את מתן הסיוע למדיניות רשמית ולהקים במקום מרפאה צבאית באוהל, סמוך לשער שנפתח בגדר להולכי רגל[3]. ב-20 ביוני 1976, הוזמנו למקום עיתונאים, והדבר התפרסם באמצעי התקשורת בעולם. מטרת החשיפה הייתה יצירת תדמית חיובית לישראל בדעת הקהל העולמית[4]. בתחילה הקיף ההסדר רק את הנוצרים, אך הורחב תוך זמן קצר לכל המבקשים סיוע - נוצרים, מוסלמים, דרוזים וצ'רקסים[5]. באוגוסט 1976 פנו גם המתואלים (השיעים הלבנונים) לקבל עזרה ובקשתם נענתה בחיוב[6]. השיעים בדרום לבנון באותן שנים שמרו על נייטרליות במלחמת האזרחים, הם היוו את העדה הגדולה בדרום לבנון אך רובם היו איכרים עניים. הם גם לא היו עוינים לישראל אז[7].
תוך שבועות ספורים גדל היקף הפעילות במקום והסיוע הרופאי הורחב גם לסיוע כלכלי. ניתנה אפשרות לתושבים בדרום לבנון לרכוש אספקה, מזון, דלק ומים מישראל. סוחרים מלבנון הורשו להיכנס עם רכבם במעבר, להגיע לקריית שמונה ולקנות מוצרים בעיר. בנוסף הורשו פועלים מדרום לבנון להיכנס ולעבוד בישראל[8]. המקום הפך לתחנת המעבר העיקרית של סחורות ופועלים בין ישראל ודרום לבנון[9].
שער הגדר הטובה, הפך תוך זמן קצר לאתר תיירות, אלפי אנשים באו לראות מעבר אנשים בין ישראל למדינה ערבית. בשנת 1981 השקיע משרד התעשייה, המסחר והתיירות כמיליון שקל בפיתוח האתר[10]. בסמוך לכניסה, הוקמה רחבה ובה קיוסקים ששירתו את התיירים והחיילים[11], קיוסקים הזכורים בשל "הדודה מרי", מרים פיינר, שהייתה ידועה בדאגתה ובמסירותה לחיילים. במזנון שלה נשמרו חבילות ומכתבים שנשלחו לחיילים[12].
ביסוס כמעבר גבול
במאי 1977, לאחר שממשלת ישראל השמונה עשרה בראשות הליכוד עלתה לשלטון, "מדיניות הגדר הטובה" שונתה לטובת מעורבות ישירה במלחמת האזרחים בלבנון. ישראל סייעה בהקמת צבא לבנון החופשית בראשות סעד חדאד. במרץ 1978 צה"ל פלש לחלקה הדרומי של לבנון במסגרת מבצע ליטני ושוב במלחמת לבנון הראשונה. "שער פאטמה" הפך למעבר גבול דו כיווני דרכו נכנסו כוחות צה"ל, אזרחים עובדי צה"ל, אנשי תקשורת ואנשי קהילת המודיעין לתוך לבנון. התנועה מלבנון לישראל גדלה לאחר הקמת צד"ל, כשהותר לכל בן משפחה של חייל צד"ל לעבוד בישראל. לעיתים הותר גם לרכבים לבנונים להיכנס לישראל[13][14].
עם הגידול בנפח התנועה במעבר החלה גם פעילות ענפה של הברחות מלבנון לישראל, בעיקר של מוצרי חשמל, משקאות חריפים וסמים[15][16][17]. כדי להילחם בתופעה הוצבה במקום יחידה של המשטרה הצבאית שערכה בדיקות וחיפושים לעוברים במעבר, כולל לחיילי צה"ל[18]. באוגוסט 1990, מפקד מעבר שער פאטמה בדרגת רב-סרן, נתפס שברכבו 9 ק"ג הרואין מלבנון. הוא נידון ל-9 שנות מאסר[19].
פיגועים בשער
ב-9 במרץ 1983, לאחר 7 שנות פעילות, אירע הפיגוע הראשון בשער. מכונית תופת התפוצצה בצידו הלבנוני של השער. חייל הבחין בשני רכבים שהגיעו לרחבת החנייה מצפון לשער. רכב אחד הושאר במקום וברכב השני נמלטו המחבלים. הרכב התפוצץ, אך איש לא נפגע משום שאיש לא היה ברחבת החנייה באותו רגע. נזק כבד נגרם לניידת השידור של תחנת ערוץ המזרח התיכון שהייתה ממוקמת במקום[20].
ב-19 באוקטובר 1988, אירע פיגוע נוסף בשער[21]. מכונית תופת נהוגה בידי מתאבד שיעי מארגון חזבאללה פגעה בשיירה בת שישה ג'יפים של צה"ל, שהחזירה את החיילים מפעילות מבצעית ברצועת הביטחון בדרום לבנון וחנתה ברחבה מול שער פאטמה, בפיגוע נהרגו 8 חיילים[22][23]. לאחר הפיגוע נבנה המעבר מחדש הוקמו קירות בטון, גדרות כפולים ומעבר נפרד לרכבי צה"ל[24].
סגירת המעבר
במהלך נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000, רבים מחיילי צד"ל נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעיתים את משפחותיהם. רובם הגיעו לשער פאטמה ונאלצו לחכות מספר שעות עד שאושר להם לעבור לישראל. במהלך ההמתנה אירעו חילופי אש עם לוחמי חזבאללה[25]. בשבועות שלאחר הנסיגה התרחשו באזור השער שורה של הפגנות, מקרי השלכות אבנים ופגיעות בגדר המערכת[26][27][28]. אזור השער הוכרז כשטח צבאי סגור, ובעלי העסקים במעבר נאלצו לסגור אותם. המעבר היה עוד פתוח מדי פעם למעבר פועלים מלבנון, אך לאחר שורה של תקריות נסגר סופית ב-2003[29].
