עם שחרורה מצה"ל החלה בלימודי תואר תואר ראשון במדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. את תעודת הבוגר שלה קיבלה בשנת 1998 בהצטיינות. במסגרת התואר השני שלה באוניברסיטת תל אביב, אותו סיימה בהצטיינות יתרה בשנת 2001, היא חקרה שוניות אלמוגים מלאכותיות. נושא מחקרה היה בעיקר שונית הדובקורל, דמוית הפירמידה, שהוטבעה באילת בשנת 1992. תוצאות מחקרה זכו לפרסום בעיתונות המדעית העולמית. את עבודת הדוקטורט שלה "היבטים ביולוגיים ואקולוגיים של שוניות מלאכותיות"[3] ערכה ,בין היתר, בדרום חצי האי סיני ובמפרץ סואץ, בפרויקט שמומן על ידי נשיונל ג'אוגרפיק. במהלך לימודי הדוקטורט באוניברסיטה הכירה את חברה ללימודים, עדו סלע, עמו התעתדה להקים חברות סטארטאפ[4].
בשנת 2010 חזרה ארצה מאיטליה וייסדה עם עמיתה וחברה, הביולוג הימי ד"ר עדו סלע, את "SeArc"[6], חברה לייעוץ אקולוגי ימי. החברה ביצעה סקרים ביולוגיים ימיים עבור חברות גז ונפט.
בשנה 2011 יזמה החברה פרויקט שבו בשיתוף מגמת ביוטכנולוגיה של הפקולטה למדעי הים במרכז האקדמי רופין. הפרויקט, שנתמך על ידי נשר מפעלי מלט ישראליים, וחברת א.פ.ק, בחן תשתיות בטון חדישות התומכות בסביבה, וכלל ניסוי במעגנה של מכמורת. באותה שנה SeArc נבחרה להיות בין עשרת המועמדים לגמר התחרות הבינלאומית "אתגר האוקיינוס של סוואנה". הפתרון של החברה היה פיתוח תשתיות חופיות תומכות סביבה, המשלבות ידע מדעי עם טכנולוגיות בטון ישימות[7].
הקמת חברת אקונקריט
ב-2012 הקימה יחד עם סלע את חברת "אקונקריט", שפיתחה טכנולוגיה חדשה של בטון לבניית תשתית ימית המספקת יתרונות אקולוגיים לסביבה הימית. פרקול-פינקל, שהתמחתה בניהול בר-קיימא של בתי גידול ימיים עירוניים, שימשה כמנכ"לית החברה. לאחר סופת ההוריקן "סנדי" שפגעה בחוף המזרחי של ארצות הברית, החברה התפתחה באופן משמעותי. הוזמנו ממנה עבודות לשיקום החוף והקמת שוברי גלים אקולוגי בסטטן איילנד בהיקף של 60 מיליון דולר. החברה תכננה את שוברי הגלים וייצרה מודלים לבחירת המיקום שלהם. הפיתוח נעשה בשיטה אקולוגית התומכת בסביבה הטבעית ומגנה על בתי גידול של אוכלוסיות בעלי חיים הקיימות בחוף. זאת בין היתר באמצעות הבטון האקולוגי של החברה, המעודד את שיקום אוכלוסיית הצדפות הטבעית, המחזקת את השובר[8]. ב-2021 הכפילה אקונקריט את הכנסתה זו השנה השלישית ברציפות, גייסה הון וזכתה למענקים מ-EU Horizon 2020 (אנ'), קרן בירד ומחלקת האנרגיה של ארצות הברית[9].
החברה זכתה להוקרה בעולם. בשנת 2015 זכתה במקום הראשון בתחרות עולמית לחדשנות וליזמות צעירה במדע ובטכנולוגיה שאורגנה בידי "ועדת פודונג לחדשנות צעירה" בשנגחאי[10]. בשנת 2015 עמותת בוגרי 8200 זיכתה אותה בתואר "סטארט-אפ השנה"[11]. בשנת 2019 מנה אותה מגזין העסקים "Fast Company" בין 50 החברות החדשניות ביותר בעולם. הפיתוח שלה זכה בפרס קרן התקווה של מכון ביומימטיקה (אנ') לשנת 2020[12].
פרויקטים נוספים
במהלך העשור האחרון לחייה, פרקול-פינקל השתתפה בצוותים שניהלו מספר פרויקטים בקנה מידה גדול וארוכי טווח, כמו פרויקט MarUrbe במימון האיחוד האירופי באיטליה, ותוכנית לשיפור קו המים בפארק גשר ברוקלין, ניו יורק. הייתה אחת מהיועצות של תוכנית Waterfront Edge Design Guidelines של "ווטרפרונט אליינס" (אנ') ומעורבת בתכנון האקולוגי של פרויקט צוות SCAPE במימון פדרלי של "Living Breakwaters", הזוכה בפרויקט בנייה מחדש על ידי תחרות עיצוב. בשנת 2018 הייתה חלק מצוות גיבוש מדיניות למרחב הימי של ישראל בים התיכון מטעם מינהל התכנון[13][14][15].
נבחרה לאחת מ-50 הנשים המובילות סטארט-אפים פורצי דרך על ידי "פורבס" (2019)[26].
תוכנית "נשים למען האקלים" על שמה[27], שיתוף פעולה ליזמות סביבתית בין עיריית ת"א לבין C40 (אנ'), ארגון הערים המרכזיות בעולם. פרקול-פינקל זכתה בעצמה לליווי כזה במחזור הראשון של התוכנית (2022).
באתר פורבס נכתב על אודותיה: "שמרית פרקול-פינקל הייתה ההשראה שאליה שיווע תחום ההנדסה האקולוגית". בכתבה מאת עמנואלה ברבירוליו נאמר: ”לא זו בלבד שפרקול-פינקל התריסה נגד הנורמה בכך שהייתה מנהיגה בתעשייה שנשלטת בידי גברים, היא הייתה גם בחזית השינוי הסביבתי החיובי. עם עשרים שנות ניסיון בתחום הביולוגיה הימית והאקולוגיה, בשלושים ארצות, פרקול-פינקל התמחתה בניהול בר קיימא של בתי גידול ימיים אורבניים”[28].
לאחר מותה, נבחרה עם שותפה עדו סלע, לשלב הגמר של "פרס הממציא האירופי" לשנת 2022 מטעם משרד הפטנטים האירופי (אנ')[29].
חיים אישיים
בשנת 2003 נישאה לקובי פינקל, מהנדס אזרחי. מרכז חייהם היה בתל אביב, אם כי עברו למקסיקו לצורכי עבודה, ולאיטליה לצורכי לימודים. לזוג נולדו שלושה ילדים.
עמותת "Creative Destruction Lab" הקדישה קרן מלגות לזכרה של פרקול-פינקל, התומכת בסטודנטיות לתואר ראשון בלימודי מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה באוניברסיטת דלהוסי שבקנדה[31].
בתחנת מוריס קאהן לחקר הים של אוניברסיטת חיפה קראו לכרישה שלכדו ומישדרו "שמרית", לזכרה של פרקול-פינקל[32].
Perkol-Finkel S. and Benayahu Y. (2004) Community structure of stony and soft corals on vertical unplanned artificial reefs in Eilat (Red Sea): comparison to natural reefs. Coral Reefs 23: 195-205.
Perkol-Finkel S. and Benayahu Y. (2005) Recruitment of benthic organisms onto a planned artificial reef: shifts in community structure one decade post deployment. Marine Environmental Research 59: 79-99.
Perkol-Finkel S., Shashar N., Barnea O., Ben David-Zaslaw R., Oren U., Reichart T., Yacobovich T., Yahel G., Yahel R., Benayahu Y. (2005) Fouling coral communities of artificial reefs: does age matter? Biofouling 21: 127–140.
Perkol-Finkel S. and Benayahu Y. (2007) Differential recruitment of corals onto artificial and natural reefs. J Exp Mar Biol Ecol 340: 25–39.
Perkol-Finkel S., Miloh T., Zilman G., Sella I., Benayahu Y. (2008). Floating and fixed artificial habitats: spatial and temporal patterns of benthic communities in a coral reef environment. Coast Estuar Sci 77: 491-500.
Perkol-Finkel S. and Benayahu Y. (2009) Differential survivorship of two coral species on artificial and natural reefs. J Exp Mar Biol Ecol 369: 1–7.
