ערך זה עוסק בהתנהגות נהג מקדמת בטיחות. אם התכוונתם לשמירת מרחק בין בני אדם למניעת התפשטות זיהום באוכלוסייה, ראו ריחוק חברתי.

בנהיגת כלי רכב, שמירת מרחק היא התנהגות נהג מקדמת בטיחות, שנועדה לצמצם את הסיכון שלו ושל רכבו, להיות מעורב בתאונת דרכים במקרה של התנהגות מסוכנת של הנהג ברכב שלפניו. סוג התאונות הנפוצות במקרים של אי שמירת מרחק הן "תאונות חזית אחור".

בזמן נהיגה, מוטלת על הנהג כחובה ראשונה לוודא שנתיב הנסיעה שלפניו פנוי לנסיעה. האובייקט המצוי ביותר בדרכו של רכב הנע על הכביש, ואשר על הנהג למקד בו את מירב תשומת הלב, הוא הרכב שלפניו, הנקרא "הרכב המקדים" או "הרכב המוביל" (מכאן שהרכב בו על הנהג לעקוב אחר הרכב שלפניו נקרא "הרכב העוקב").

לרכב המקדים, כמו לכל רכב, יש התנהגות ופעילות עצמאיים הקשורים ונובעים מהתנהגות הנהג שבו. התנהגות זו צריכה להיות זהירה ומתחשבת. אך לעיתים עלולה היא להיות מסוכנת לסביבתה.

דוגמאות שכיחות של התנהגות מסוכנת של רכב מקדים המהוות סכנה לרכב העוקב הן:

• עצירת פתע.
• נפילת מטען לא מעוגן בזמן הנסיעה מהרכב אל הכביש.
• נסיעה לא עקבית, סחרורים וכדומה (עקב שכרות או מצוקה רפואית אחרת).

התנהגות זו עלולה להיגרם עקב חוסר תשומת לב של הנהג ברכב המקדים, או ממצוקה אליה נקלע. במקרה כזה, על הנהג העוקב להיות מודע להתנהגות זו בהקדם ולהגיב בהתאם: לעצור מיד, או לסטות מנתיב הנסיעה לנתיב פתוח כדי למנוע תאונת חזית אחור. ובכל מקרה, לא להמשיך בנסיעה בנתיב שהפך לחסום עבורו.

תגובה זו של הנהג שמאחור תשתפר ככל שיגדל המרחק הנשמר על ידו מהרכב שלפניו. אולם, בכל מקרה נדרש כחובה מינימום של מרחק אותו עליו לשמור מהרכב שלפניו.^[1]

יתרונות שמירת המרחק:

• תורמת לכך שהנהג יוכל להגיב כראוי במקרה של התנהגות מסוכנת של הרכב שלפניו או נפילת מטען ממנו.
• מגבירה את הנראות של הרכב הנוסע לכלי רכב הבאים ממול.
• מפחיתה את התלות של הנהג הנוסע בכלי רכב אחרים ומגדילה את יכולת השליטה שלו על מצב רכבו.
• מפחיתה לחץ של הנהג בגין תלותו בכלי הרכב שלפניו.
• מגבירה את הריכוז והערנות בנהיגה עקב הצורך המתמיד בשמירת המרחק.
• מפחיתה את בלאי הרכב ושחיקת הצמיגים הנגרמת מבלימה פתאומית.
• מפחיתה את צריכת הדלק המתגברת בהאצות מהירות ועצירות פתאומיות במקרי חירום.

הסיבות לאי שמירת מרחק: למרות ששמירת המרחק היא פעולה פשוטה שאינה דורשת מאמץ או פעולה מכנית מיוחדת, קיימת נטייה אנושית שלא להקפיד על החובה לשמור מרחק. במחקרים שנערכים בעולם לבירור הגורם המשפיע ביותר לאי שמירת המרחק על ידי הנהגים, נבדקים בין השאר גורמים כמו:

• התחושה שאפשר לסמוך על מערכות הרכב שיגיבו כראוי בכל זמן ובכל מצב.
• חוסר מודעות לעובדה שתאונה מתרחשת בשניות ובמהירות.
• חוסר מודעות לחוסר יכולת השליטה על התאונה בזמן התרחשותה.
• חוסר חשיפה מספקת לתאונות שנגרמו מאי שמירת מרחק ולשחזור התרחשותן.
• אימפולסיביות בהתנהגות.

במכלול הנתונים הנבדקים עולה כי בתאונות חזית אחור, שהן נפוצות במקרים של אי שמירת מרחק, נמוך מספר הנהגים המבוגרים המעורבים בהן בהשוואה לשאר הגילאים (אך נתון זה לא נבדק לעומת מספר הנהגים הקיים על הכביש בכל שכבת גיל — בשכבת הגיל המבוגר הולך ופוחת מספר הנהגים).

כיום, על מנת להגביר את שמירת המרחק, מתקיימות מערכות הסברה במדינות רבות בעולם, שנועדו להגביר את החשיפה לסכנה הטמונה באי שמירת מרחק, ואת חוסר יכולת השליטה על התאונה בזמן התרחשותה. במסעי ההסברה מופקות תוכניות טלוויזיה, ונערכים הדרכות ומצגי הסברה לנהגים צעירים ובוגרים אודות החובה לשמירת מרחק.

מדינות שונות ובהן ישראל, מעודדות שימוש באמצעים אלקטרוניים שנועדו להבטיח ככל האפשר את שמירת המרחק; זאת באמצעות עידוד פיתוח אמצעים אלה, או הטבות כלכליות לרכבים בהם מותקנות מערכות אלו.

על מנת לא להיות מעורב בתאונת דרכים במקרה כגון עצירת פתע של הרכב המקדים, נדרשת מהרכב העוקב שמירת מרחק בפרק זמן של מרחק עצירה.

מרחק עצירה כולל: מרחק תגובה + מרחק בלימה = מרחק עצירה.

מרחק תגובה הוא הזמן שבין הרגע בו הבחין הנהג באירוע המצריך תגובה, ועד לרגע בו קיבל החלטה על סוג התגובה שיגיב. הזמן המשוער לתגובה במקרה הצורך כעצירת פתע וכדומה, הוא 3/4 שנייה לאדם בוגר, בריא ומרוכז. זמן זה הוא הזמן המינימלי — הוא עולה ככל שערנות הנהג נמוכה יותר.

מחקר שנערך באירופה מצא נתונים לגבי מצבים המאריכים את זמן התגובה^{[דרוש מקור]}:

• נהיגה תחת השפעת אלכוהול – מאריכה את זמן התגובה ב-15%
• נהיגה בזמן דיבור בדיבורית – מאריכה את זמן התגובה ב-30%.
• דיבור בזמן נהיגה תוך כדי אחיזת טלפון נייד ביד – מאריך את זמן התגובה ב-50%.

מרחק בלימה הוא המרחק אותו עובר הרכב מהרגע בו לחץ הנהג על דוושת הבלם ועד לרגע בו נעצר הרכב לחלוטין. מרחק הבלימה אינו גדל בהשוואה תואמת להגדלת מהירות הרכב, אלא הוא גדל בריבוע ביחס להגדלת מהירות זו. כלומר: אם תגדל מהירות הרכב בפי 2, יגדל מרחק הבלימה פי 4. ואם תגדל מהירות הרכב פי 3, יגדל מרחק הבלימה פי 9.

חישוב זה של יחס מרחק הבלימה ביחס למהירות הרכב, הוא בהנחה שמערכות הבלימה ברכב תקינות ומתוחזקות כראוי. ככל שרמת התחזוקה של מערכות אלו פחותה, יגדל מרחק הבלימה, ועל הנהג לחשב זאת כראוי.

כדי להיות במצב של מרחק עצירה, שכאמור, כולל מרחק תגובה ומרחק בלימה, נדרשת מהנהג הקפדה על שמירת מרחק בינו לבין הרכב המוביל שלפניו.

המרחק המינימלי המומלץ לשמירת מרחק מהרכב המוביל הוא זה המתאים לשתי שניות נסיעה לפחות. מרחק זה הוא לפי אומדן בזמן מהירות לפיו מבצע רכב מעבר של 56 מטרים בנסיעה במהירות 100 קמ"ש.

אולם, זמן זה משתנה בהתאם לסוג הכביש בו מתבצעת הנסיעה, למהירות בה נוסעים כלי הרכב. כשעל כל אלה תמיד נדרש אומדן הדעת של הנהג הנובע מסוג הרכב, מיכולת הבלימה שלו, מאיכות תוואי הכביש ועוד נתונים טכניים שעלולים להשפיע על מהירות ויכולת התגובה של הנהג.

במקרים בהם ברור שיכולת התגובה נפגעת, כמו במקרה שהכביש רטוב וכדומה, מומלץ על העלאת פרק זמן הרווח של שמירת המרחק ל-3 שניות לפחות ומעלה ככל שנצרך.

מחקרים שונים מוכיחים, כי כל תוספת שנייה בשמירת המרחק, מפחיתה את הסיכון של הרכב והנוסעים שבו להיות מעורבים בתאונה ובעוצמת הפגיעה שלה ב-90% מסך הסיכון שהם נמצאים בו באומדן המהירות הקודם לתוספת שנייה זו.

הערה: לחישוב שמירת המרחק מתייחסים רק למרחק התגובה, מכיוון שמרגע הפעלת אורות הבלימה ברכב שמלפנים הוא רק מתחיל לעצור, ומרחק הבלימה שלו דומה למרחק הבלימה של הרכב שמאחור.

אומדן שתי השניות מתבצע באמצעות ספירה מתונה של המספרים: עשרים ואחת, עשרים ושתיים^[2]. פרק זמן שאמור לארוך שתי שניות.

את ספירת שתי השניות מבצעים בזמן נסיעה. זו תתחיל על ידי הנהג, ברגע שהרכב המקדים עבר עצם נייח. אז יתחיל הנהג ברכב העוקב לספור: עשרים ואחת, עשרים ושתיים.

אם הסתיימה הספירה לפני שעבר הרכב העוקב בו ספר הנהג על פני העצם הנייח, שמירת המרחק היא תקנית וטובה.

אם עבר הרכב העוקב את העצם הנייח, לפני שסיים הנהג שבו את הספירה, סימן הוא למרחק קטן מידי בין הרכב המקדים לרכב העוקב שאחריו המחויב לשמור מרחק.

כיום מיוצרות מערכות התראה על אי שמירת מרחק מהרכב המקדים, ללא צורך בביצוע ספירה עצמית על ידי הנהג. מערכות אלו נקראות Forward Collision Warning) FCW) – ולרוב הן כוללות מערכות התרעה על שגיאות נהיגה נוספות כסטייה מנתיב, מהירות גבוהה ועוד. במחקרים שונים הוכח כי שימוש במערכות כאלו מסייעת לשמירת מרחק ומפחיתה את הסיכוי להתערב בתאונת חזית אחור בלמעלה מ-55%^{[דרוש מקור]}. במחקר שפורסם^[3] על ידי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עולה כי במידת הטמעה של 100%, יחסך סך של 5.2% הרוגים ו-8.8% מהנפגעים^[4][5]. במחקר נוסף שפורסם^[6] על ידם נאמר כי בבדיקת רשויות התחבורה בארצות הברית בין השנים 2001 עד 2033 עלה כי למערכת ה-FCW פוטנציאל למנוע 23.8 תאונות שנחקרו על ידם. עוד מובא במחקר זה תוצאות בדיקת נהיגה שנערכו באוניברסיטת בן-גוריון בסימולטור בעל מערכת FCW להתראה על אי שמירת מרחק, ובה נמצא כי המשתתפים האטו בלמעלה מ-86% מההתרעות.

מערכות אלו פועלות בטכנולוגיות שונות, בהן: ראייה מלאכותית, מכ"ם וגלאים נוספים המאתרים התקרבות מסוכנת לרכב המקדים, והן משווקות כמוצר מדף הניתן להתקנה על ידי מתקין מורשה, ובדגמי כלי רכב מסוימים הן מותקנות כחלק ממערכת ההפעלה של הרכב. יצרניות כלי רכב רבות בעולם הצהירו על כוונה להוסיף מערכות כאלו למערכת ההפעלה של כלי הרכב המשווקים על ידן. מערכות שהותקנו על ידי היצרניות, מחוברות ישירות למערכת ההיגוי והבלמים של הרכב, ומתקנות מיידית נהיגה שאינה נכונה.

מערכות ההתראה על אי שמירת מרחק מורכבות כדלהלן:

• אמצעי קלט כגון מכ"ם או מצלמה, שמטרתם לאסוף נתונים אודות הסביבה ובכללם עצמים נייחים וניידים - ולהעבירם למעבד המערכת. אמצעי קלט נוספים שקיימים בחלק מהמערכות הם כפתורים המשמשים להזנת נתונים מותאמים על ידי הנהג המשתמש.
• אמצעי עיבוד האוסף את הנתונים, מעבד את הנתונים ומבצע גילוי והחלטה מיהם העצמים הקיימים והאם הם מהווים סכנה.
• אמצעי פלט המשמשים למתן התרעות, הן על ידי נוריות שונות בלוח השעונים או ביחידה נפרדת המותקנת ברכב, והן על ידי רמקולים ברכב המשמשים למתן התרעה קולית.

חשוב לציין, כי במחקרים שונים^{[דרוש מקור]} הוכח כי עם התחלת השימוש במערכת, אכן מגיב הנהג להתרעותיה, אולם בחלוף זמן הוא מתרגל אליהן, ותגובותיו בהתאם להתרעות פוחתות, כשהוא בוחר להסתמך על שיקול דעתו, לא פעם בניגוד להתרעת המערכת. עוד עולה במחקרים הללו^{[דרוש מקור]}, כי במקרים מסוימים לא התריעה המערכת על עצמים שעמדו בדרכו של הרכב. ממחקרים אלה^{[דרוש מקור]} עולה כי בכל מקרה אין כמובן תחליף לערנות הנהג ולשיקול דעתו.

בשנים האחרונות הושקה מערכת המזהה אי שמירת מרחק על ידי רכב המגיע מאחור. מערכת זו לא הוכנסה על ידי יצרניות הרכב כחלק ממערכת ההפעלה הבסיסית המותקנת על ידם בכלי הרכב. מערכת זו מורכבת מגלאי מכ"ם המזהים התקרבות מסוכנת למרחק קטן מדי ובמהירות גבוהה מדי לרכב בו מותקנת המערכת בחלקו האחורי. עם קליטת המערכת רכב המתקרב תוך אי שמירת מרחק ראויה. היא תתריע בפני הנהג על כך. ותפעיל את אורות הבלם האחורי בצורה מהבהבת, באופן שיתריע בפני הנהג המתקרב כי הוא נמצא במרחק קרוב או במהירות גבוהה מדי למרחק בו הוא נמצא מהרכב בו מותקנת המערכת.

בשנת 2012 אישרה^[7] לבקשת שר האוצר, הוועדה המשותפת לוועדת חוק ומשפט וועדת הכספים של הכנסת, משתנים שעשויים להשפיע על מחיר הביטוח החובה לרכב, בעד 30% מהפרמיה. בין שאר המשתנים שאושרו הייתה מערכת ההתרעה על אי שמירת מרחק - FCW.

בראשית שנת 2013 פרסם^[8] האגף לשוק ההון והביטוח באוצר נתונים אודות ההיקפים העצומים בתשלום פרמיות הביטוח אותם חסכו הנהגים בישראל בגין ההנחה לה זכו בגלל התקנת מערכות הבטיחות האלקטרונית ברכבים וביניהן מערכת ההתראה על אי שמירת מרחק.

אמנם, מבדיקת הנתונים יעלה לא אחת כי במקרה הצורך של התקנת מערכות אלה באופן עצמאי, לא תכסה הנחת הביטוח עליהן את עלותן.

סעיף 49 לתקנות התעבורה המחייב שמירת מרחק, קובע כי: " לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה". סעיף 50 לפקודת התעבורה קובע כי: "כשכלי רכב נוסעים זה אחר זה בדרך שאינה דרך עירונית, ישמור הנוהג ברכב על ריווח מספיק בין רכבו ובין הרכב הנוסע לפניו, כדי להבטיח זרימה תקינה של התנועה וכדי לאפשר לרכב הבא מאחוריו, אשר מהירות נסיעתו עולה על שלו, להיכנס ללא סיכון לאותו ריווח".

חובת שמירת המרחק מוטלת על הנהג העוקב. ובמקרה של תאונה שנגרמה עקב אי שמירת המרחק, הוא זה שישא באחריות לתוצאות. בתי המשפט ושאר מערכות האכיפה מתייחסים בהנחה ראשונה שבמקרה של תאונת חזית אחור, הנהג העוקב שמאחור הוא האשם מאחר שלא שמר מרחק כראוי. במקרים שלא היה הדבר באשמת הנהג העוקב, יצטרך הוא להוכיח סיבה אחרת לתאונה על מנת להוציא עצמו מהנחת יסוד זו עליה תתבסס ערכאת השיפוט במשך הדיון. אכן, קיימים מקרים בהם בתי משפט לתעבורה דנו לקולא נהגים שנקלעו לתאונה בשל אי שמירת מרחק מצידם, וזאת בשל התנהגות לא אחראית או מסוכנת של הנהג המקדים.

העובר על סעיף 49 לתקנות התעבורה וימצא שלא שמר מרחק כנדרש, צפוי להקנס ב-250 ₪ ולספוג 4 נקודות. אין אפשרות טכנית להוכיח אי שמירת מרחק, ולפיכך עבירה זו אינה נאכפת בפני עצמה. רוב הפעמים בהם החשיב בית משפט עבירה של אי שמירת מרחק בגזר דינו, היה הדבר רק כאשר הדבר הוביל לתאונת דרכים שהוכיחה את אי שמירת המרחק כגורם לתאונה. ועבירה זו שוקללה עם שאר מרכיבי הטיעונים לעונש.

טכנית, קיימים במערכות השיטור במדינות שונות וביניהן ישראל מערכות מכ"ם המאתרות אי שמירה על מרחק על ידי נהגים בזמן הנסיעה. במשטרת ישראל נקראת מערכת זו: מרו"ם – ר"ת של: מד רווח ומרחק. מערכות אלו מלוות במצלמות המצלמות את הרכב בזמן העבירה, ומאפשרות לקצין התנועה הבוחן את ממצאיהן לשלוח דו"ח וקנס לנהג שלא שמר מרחק. מעשית אין פעילות של מכשירי מדידת הרווח והמרחק במשטרת ישראל^{[דרוש מקור]} ובעצם, אין אכיפה על עבירה זו בפני עצמה, אלא במקרה של תאונה^{[דרוש מקור]}. בפני בית המשפט לתעבורה ברמלה, הוגשה תביעה על ידי המשטרה נגד נהגת שפגעה בתאונת חזית אחור, כשלטענת התביעה התאונה נגרמה עקב אי שמירת מרחק על ידי הנהגת הנאשמת. כסימוכין לדבריהם הביאו התובעים, את תוצאות בדיקת מכשיר המרו"ם. מנגד טענו סנגורי הנאשמת כי המכשיר אינו אמין דיו, ואינו מספק נתונים אמיתיים ברמה שתוכל להביא להרשעת הנאשמת במיוחס לה. לאחר עיון מדוקדק ושמיעת מומחים משני הצדדים, קבע שופט בית המשפט, עדי הדר בת"פ 816137/94, כי אכן נתוני המכשיר אינם מדויקים, לא קיבל את הוכחות התביעה וזיכה את הנאשמת. אולם התביעה ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה דן בערעור בהרכב של שלושה שופטים שקבעו פה אחד לקבל את חוות דעת השופט זאב המר, חבר ההרכב אשר קבע כי מכשיר המרו"ם אמין ומספק נתונים מדויקים. בין שאר דבריו ציין השופט המר, את דברי השופט הדר, כי מדידות המערכת הן ודאי מדויקות. אך, הוא הטיל ספק באמינות הפרשנות שנותנת המערכת בהתאמה למציאות האנושית שבנהיגה. דברים אלו היו בבסיס החלטתו לקבל את הערעור של המשטרה התובעת על החלטת השופט הדר, להמשיך את מתן האמינות במכשיר המרו"ם ולהרשיע את הנהגת בגין אי שמירת מרחק. למרות זאת, בעוד בתי משפט שונים לתעבורה, הטילו שופטים ספק באמינות המכשיר ונמנעו מלהרשיע באי שמירת מרחק על פיו, גם במקרי תאונה. לכאורה, משכך, נמנעה המשטרה מלהמשיך ולהסתמך על מכשיר המרו"ם ותיקים שהיו תלויים בהוכחת האשמה על ידי המרו"ם נסגרו^{[דרוש מקור]}.

בהופיעו בפני ועדת המשנה למאבק בתאונות דרכים של ועדת הכלכלה של הכנסת, שהתקיימה במרץ 2000, טען ניצב משנה אודי אפרת^[9], ראש מחלקת התנועה, כי הסיבה לכך שבמשטרה לא ממשיכים להשתמש במכשירי המרו"ם, היא משום שהסכם התחזוקה עם החברה שהפעילה את המכשירים הסתיים. וטרם נחתם הסכם עם חברה אחרת שתהיה אחראית על תחזוקת המכשירים. אמנם, גם לדבריו באותה ישיבה, שופטים בבתי משפט אחרים לתעבורה סירבו מאז אותו פסק דין שפסל את המרו"ם, לדון בתביעות הנוגעות לאי שמירת מרחק ואשר מסתמכות על מכשיר המרו"ם, שהוא בעצם האופציה המכנית היחידה להוכחת עבירת תנועה (ישראל) זו. אולם, גם כיום, נמנעת המשטרה מלהמשיך ולאכוף את שמירת המרחק על ידי המרו"ם והיא שוקדת על מציאת שיפורים שיביאו לאמון מוחלט במכשיר ובנתונים המסופקים על ידו.

• טכנולוגיות בטיחות ברכב

• דפי הסבר על שמירת מרחק באתר הבית של עמותת "אור ירוק"
• אנימציה של עמותת אור ירוק המדגימה את חשיבות שמירת המרחק, סרטון באתר יוטיוב
• רשיון ליהנות - הדגמה של השפעת המהירות על מרחק הבלימה, סרטון באתר יוטיוב
• המופע המוטורי - הדגמה של השפעת המהירות על מרחק הבלימה, סרטון באתר יוטיוב
• המופע המוטורי - זמן תגובה ושמירת מרחק, סרטון באתר יוטיוב
• מרחק עצירה - מצגת באתר איגוד קציני הבטיחות
• דניאל שמיל, עד כמה יעילה מערכת הבטיחות שהותקנה אצלכם במכונית?, באתר TheMarker‏, 6 באוגוסט 2012
• מאגר השאלות והתשובות למבחן העיוני לנהיגה - שאלה העוסקת בתועלת שבשמירת המרחק לגבי שחיקת הרכב