אחרי המלחמה החליף את פנחס מאירי במשרת ראש הוועד. בהיותו בראש הוועד נמנה עם הגוש האזרחי, אולם בניגוד לחבריו שהתנגדו ב-1934 להפיכת פתח תקווה לעיר הוא תמך במהלך, דבר שיצר קרע בינו ובין חבריו וקרב אותו למפלגות הפועלים[1]. בסופו של דבר קיבלה פתח תקווה מעמד של עיר ב-1937, ושטמפפר היה לראש העיר הראשון שלה. ביולי 1940 התקיימו בחירות למועצת העיר והפעם שטמפפר התמודד במסגרת רשימת החרדים. בבחירות בתוך המועצה לראשות העיר שטמפפר הודיע שלא יתמודד על התפקיד בגלל שהשלטונות אינם רואים בו מועמד. במקום זאת נבחר שטמפפר לתפקיד סגן ראש העיר. הוא עצמו הצביע בעד נציג סיעות הפועלים, מאיר גרבובסקי, לראשות העיר, אולם יוסף ספיר זכה לבסוף בתפקיד[2]. שטמפפר היה בין המתנגדים לאחריות של עירית פתח תקווה על גני הילדים[3].
היה פעיל במוסדות ציבור ובהם בהנהלת "החקלאי", קופת מלווה חקלאית, וכן פעל להקמת מוסדות חינוך כלליים ודתיים. עודד יוזמות כלכליות והקמת מפעלי תעשייה.
שטמפפר היה איש ספר ותלמיד חכם. ביתו שהיה צריף עץ בדמי מפתח (כדי לא ליהנות מכספי ציבור), היה בית ועד לחכמים. האיר פנים לכל אדם והיה ידוע בטוהר כפיו, בצניעותו, ביושרו ובמעשי הצדקה שעשה.
אשתו הראשונה, אסתר-איטה שטמפפר, הייתה בת של גולדה רוזנטל, מרַפאה ומיילדת בירושלים (אחותו של הצלם צדוק בסן) ולזוג נולדו שישה ילדים. לאחר פטירתה נישא לשרה פייגה.
שנים מילדיו נישאו לילדיו של הרב צבי פסח פרנק: אליהו דוד שטמפפר (רב באקרון שבמדינת אוהיו) נישא לנחמה פרנק, ושושנה שטמפפר נישאה לשמואל תנחום פרנק.
