אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שיטת הממשל ביהדות הוא נושא מוסרי ואידאולוגי. הדיון לגבי ממשל ביהדות כולל בחינה וסקירה של המשטר האידיאלי, המשטר הראוי והמשטר שניתן לקבל בדיעבד, על פי החוק העברי. הדיון עוסק הן במרכיב הדתי של המשטר, והן במרכיב האזרחי שלו.
החוק במשטר היהודי
מוסכם שהחוק העליון במשטר היהודי הוא חוק התורה. חוק זה מחייב כל אזרח ואפילו את המלך, כפי שנאמר בתורה:
והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. הייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.
לפיכך יש שטענו ששיטת הממשל היהודית היא תיאונומיה – שלטון החוק הדתי[1].
בכפוף לחוק זה ישנה סמכות לחקיקת החוקים אנושיים נוספים, הן על ידי חכמי ההלכה, כפי שפסק הרמב"ם:
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.
כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו' אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות.
— רמב"ם ממרים א, א–ב
כמו כן, לדעת רבים מהפוסקים רשאי גם המלך לחוקק חוקים נוספים, כפי שעולה מהרמב"ם:
וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבין מיתת בית דין. אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה. אם הייתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו.
— רמב"ם רוצח ב, ד
אולם, יש פוסקים שטענו שלמלך יש סמכות להעניש רק בהוראת שעה ולא על בסיס חוקים קבועים[2].
מערכת המשפט במשטר היהודי
במשטר היהודי מערכת המשפט היא מערכת דתית, כפי שנאמר בתורה (דברים יז, ח-יא):
כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
בראש המערכת ניצב בית הדין הגדול – הסנהדרין. הרמב"ם פסק שיש למנות לסנהדרין רק מי שבקיא בדיני התורה (רמב"ם סנהדרין ב, א): "אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות".
לגבי מינוי הדיינים ישנם מקורות סותרים. מצד אחד הרמב"ם (סנהדרין ב, ח) כתב שמינוי דיינים נעשה על ידי חכמי הסנהדרין, ומצד שני הוא עצמו כתב שמינוי נעשה על ידי המלך או על ידי ממלא מקומו (רמב"ם סנהדרין ד, יג–יד). לעומת זאת, אברבנאל (דברים יז, ח) כתב שמינוי נעשה על ידי המלך בלבד. הרב שלמה דיכובסקי סקר את המקורות השונים וסיכם כך: "מעיון במקורות נראה כי היו שלוש דרכים למינוים של דיינים: על ידי בית הדין הגדול, על ידי סמכות שלטונית ועל ידי אנשי המקום"[3].
כבר הראשונים מציינים שבמקום בו הקהילה תיקנה תקנות כהשלמה להלכה, ונקבע כי פרשנות התקנות תעשה בערכאת שיפוט אזרחית ולא דתית – יש לכך תוקף הלכתי[4].
לדעת הרמב"ם סמכות המלך היא: פיקוד על הצבא, ענישה של פושעים שלא על פי הדין העברי, חיזוק שמירת המצוות (בדק הדת) ומינוי דיינים לבתי הדין. כלומר, למלך יש סמכות גם בעניינים ארציים וגם בעניינים דתיים-רוחניים.
לדעת הר"ן (דרשות הר"ן, י"א) המלך אחראי על העניינים הארציים בלבד, כגון, ענישה של פושעים שלא על פי הדין העברי. אולם, הר"ן עצמו כותב שלמלך היה ספר תורה שני שנועד להנחות אותו כיצד להשתמש בסמכותו (שם).
הראי"ה קוק (משפט כהן, סימן קמד) כתב שבהיעדר מלך סמכותו חוזרת אל העם שיכול להעניק אותה לכל מנהיג, משמעות הדברים היא שיש לגיטימציה הלכתית למשטר דמוקרטי. דבריו צוטטו על ידי רבים מפוסקי זמננו.
תקנות הקהל
מוסד פוליטי נוסף הוא הקהל אשר מוסמך לתקן את תקנות הקהילה. מדובר בממשל דמוקרטי שבו חברי הקהילה משתתפים בהצבעות על קבלת תקנות או על מינוי נבחרי ציבור.
ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין רשאין לעשות קיצתן. רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך, כל מי שתרצה או מי שתרעה פרתו בין הכרמים יהא נותן כך וכך, וכל מי שתראה בהמת פלנית יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן.
רשאין נחתומין לעשות רגיעה ביניהן רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר מתה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור דלא בבוסיא צריכין להעמיד לו ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו.
— תוספתא מסכת בבא מציעא פרק יא, כג–כה
כאן מדובר על תקנות בתחומים שונים, כגון, פיקוח מחירים, שכר מינימום, הטלת קנסות שונים, יצירת מעין ביטוח קבוצתי בכפייה ועוד.
תקנות הקהילה משקפות מסגרת דמוקרטית של ניהול ענייני הפנים של הקהילה, נושאים בהם לא נפסק שדווקא המלך מוסמך לעסוק. ואכן היו מפוסקי זמננו שראו במוסד זה בסיס לסמכות המדינה הדמוקרטית המודרנית, כגון הריא"ה הרצוג (תחוקה ישראל ב, עמ' 63).
על פי הרב חיים דוד הלוי אין צורת משטר ברורה לפי המשפט העברי. לא משטר מדיני ואף לא צורת חיים כלכלית, מפני שצורת המשטר משתנה לפי התקופות ולפי המצבים, ולא היה עניין לתורה לקבוע במסמרות צורת משטר אלא להשאיר אותה לרצונו ובחירתו של העם. התורה קבעה הלכות היוצרות מרחב מוגבל של אפשרויות מהן ניתן לבחור[5].
בהקשר של שיטת הממשל נדונו שתי סוגיות עיקריות בדורות האחרונים.
תיאוקרטיה – יחסי דת ומדינה
לדעתם של הרבנים הראשים יצחק הרצוג[6] ושלמה גורן[7], והרב אליעזר וולדינברג[8], המשטר היהודי הרצוי הוא תיאוקרטיה שבה התורה היא החוק העליון של המדינה, והחוקים שמחוקקים נבחרי הציבור כפופים לחוקיה. שלושת הרבנים האלה כתבו שתפקיד תלמידי החכמים הוא לכהן כשופטים והשלטון לא אמור להיות בידיהם.
מנגד, זרמים רבים בחברה הדתית והחרדית סוברים כי צורת השלטון האידיאלית היא על פי דגם דעת תורה, שפירושה כפיפות של המנהיגות הפוליטית לרבנים.
דמוקרטיה מול מלוכה
הראי"ה קוק כתב שככל שהעם ברמה גבוהה יותר כך יש לצמצם את סמכות המלך:
מציאות מלך אמנם אפשרית בממשלה רחבה או מצומצמת. ונראה שכשהעם במצב יותר טוב מוסרי, ממילא ממשלת המלך מצטמצמת, על כן לעתיד לבא נאמר 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם', נשיא תחת מלך, ובתורה נקרא מלך בשם נשיא, אלא שאין על גביו אלא ד' אלקיו. ואין זה חסרון למלך, כי אם עילוי לו מצד עילוי העם המונהגים על ידו.
— הראי"ה קוק, קבצים מכתב יד קדשו, כרך א – פנקס אחרון לבויסק, לד
הרב הרצוג והרב וולדינברג[9] כתבו שבהיעדר צאצא ידוע לבית דוד יש עדיפות לדמוקרטיה על פני מלוכה. הרב יעקב פילבר סובר שצורת השלטון בישראל על פי היהדות נזילה, וצורתה תלויה בעיקר ברצונו של העם, הוא גם סובר שיש להבליט את היסודות הדמוקרטיים בתורה כמו בפסוק "אחרי רבים להטות", גם כדי לא להרחיק את העם מהתורה[10].
על פי פרופ' שלום רוזנברג המשטר האידיאלי על פי היהדות, הוא דווקא אנרכיה אוטופית ואידילית בה החזון במלכות אלוהים עומד בבסיסה והיא איננה צריכה לכפייה שלטונית וכוחנית על אזרחיה. בדיעבד יש לראות בדמוקרטיה את צורת השלטון הפחות גרועה, כשלטון שמייצג את רצון העם ומונע מלחמה פנימית על צורת המשטר עצמה. "הדמוקרטיה איננה המשטר הטוב או המוצלח ביותר שקיים, אבל היא המשטר הפחות מסוכן". ולכן אף שאיננה ערך עליון לדעתו, היא מהווה אסטרטגיה בעלת ערך עליון, שאין לוותר עליה[11].
