שבת הואיל והותרה - הותרה הוא כלל הלכתי בהלכות ערובין, ולפיו הזמן הקובע לגבי מצב מסוים בכל משך השבת הוא זמן כניסת שבת, ואם המצב השתנה לאחר מכן במהלך השבת - אין לשינוי משמעות, ואנו רואים כאילו המצב עומד באותו אופן בו עמד בשעת כניסת שבת. כך שאם בכניסת שבת דבר מסוים היה מותר - הוא נשאר בהיתרו לכל משך השבת, ואם היה אסור בכניסת השבת - נשאר באיסורו לכל השבת.

כלל זה נאמר רק במקרים בהם ישנם שינויים משניים במחיצות המקיפה את רשות היחיד, או שיש שינוי בדברים שאינם נוגעים לעצם המחיצות. אולם כאשר יש שינוי משמעותי במצב המחיצה, כגון עירוב שנקרע או כותל ששימש למחיצה בין רשות היחיד לכרמלית או לרשות הרבים ונפל - אין אומרים את כלל זה.^[1]

כלל זה בתוקף רק לגבי אותה השבת שבעת כניסתה היה המצב מתוקן, אולם לא לגבי שבתות אחרות, ולא לגבי שינויים שאירעו בימות החול.

• עירוב חצרות, שמשמש לשיתוף רשויות היחיד בבעלות שונה על מנת להתיר את טלטול החפצים ביניהם, שנאכל באמצע השבת - מותר להמשיך ולטלטל במקום מכח כלל זה, כאילו היה העירוב קיים.^[2] (ואף מותר לכתחילה לאוכלו באמצע השבת)
• כותל בין שתי חצרות, שלא עירבו ביניהם עירוב חצרות, ונפל באמצע השבת, כך שעכשיו נוצרה חצר אחת גדולה ומשותפת שלא השתתפו בה בעירוב חצרות - מותר לטלטל בה אף שלא השתתפו בעירוב חצרות, מכח כלל זה, ומכיוון שמחיצה שנפלה הפרידה בין שתי רשויות מאותו סוג (שתי רשויות היחיד) ולא בין רשויות נפרדות.^[3]

• עירוב המקיף שטח עירוני והופך אותו לרשות היחיד אחת גדולה, שנקרע במהלך השבת - השטח המוקף אינו נחשב יותר רשות היחיד, היות שזו מחיצה גמורה שהפרידה בין רשות היחיד לכרמלית.
• לחי המשמש להתיר מבוי בטלטול (תיקון חצרות ומבואות), שנפל באמצע השבת - נאסר לטלטל במבוי לאחר נפילת הלחי, היות שהלחי נחשב כמחיצה. דין זה הוא גם במקרה וניטלה הקורה, המשמשת לאותה מטרה כמו הלחי.^[4]
• פסי ביראות שהוקמו סביב באר מים שיבשה באמצע השבת - המחיצות שנעשו סביבה בטלו, היות שזה היתר מיוחד רק לצורך שאיבת מים מהבאר. (וכן במקרה ההפוך, באר יבשה ששפעה מים באמצע השבת - מותר לשאוב ממנה מים, אם הייתה מוקפת בפסי ביראות)^[5]

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: סימן שע"ד בערוך השולחן