לשבלול השדה קונכייה גדולה יחסית, גובהה נע בין 30 ל-40 מ"מ וקוטרה 30–40 מ"מ, כך שצורתה די כדורית. יש בה כ-4 וקצת פיתולים. צבעה גוני צהוב, חום, חאקי וקרם. לעיתים על הקונכייה יש דוגמה מפוספסת בצבע כהה יותר.
מראהו דומה באופן כללי לשבלול הגינה. צבע הגוף של שבלול השדה הוא חום-צהבהב-אפור עד אפור כהה. הרגל רחבה בעלת שוליים בולטים. בראשו של שבלול השדה זוג משושים ארוכים ועליהם העיניים, שעיקר תפקודן הוא להבחין בין אור לחושך. המשושים הקדמיים קצרים יותר ונקראים "בחנינים" ובהם איברים הרגישים לריח, מישוש וטעם. שני זוגות המשושים אלה מהווים את איברי החושים של השבלול. פה השבלול נפתח בלסתות שבאמצעותן הוא אוסף את המזון, בפיו ישנה מגרדת או משננת (radula), איבר בעל מספר רב של שיניים קטנות, שבאמצעותה הוא טוחן וחותך את המזון לפני העברתו למערכת העיכול.
אורח חיים
כמו מרבית החלזונות בארץ ישראל, שבלול השדה פעיל בחורף, בעיקר בלילות לחים או מוקדם בבוקר, ובקיץ נמצא בתרדמת קיץ ומבצע קיוט (הפסקת פעילות וצמצום משמעותי של חילוף חומרים פנימי) כאשר הוא מתחפר בתוך האדמה, נסוג כולו אל תוך הקונכייה וסוגר אותה בחתם גירני.
בחורף הוא אוכל, מזדווג ומתרבה. אחרי ההזדווגות הוא חופר גומה בעומק 6 ס"מ בתוך האדמה ובה מטיל את הביצים, ואחר כך מכסה אותה. שבלול השדה הוא הרמאפרודיט, כלומר: בעל מערכת רבייה הן של זכר והן של נקבה, כך שבסיום ההזדווגות שני השבלולים מופרים ומטילים ביצים.
שבלול השדה ניזון בעיקר מחומרים צמחיים מתים, בעיקר צמחים ירודים, רקב צמחי, פטריות, עובש וחומרים אורגניים על האדמה, אך גם מצמחים ירוקים כגון עלים או נבטים.
שבלול השדה מתקדם באמצעות כיווץ והרפיה של שרירי הרגל, כאשר הוא מחליק על גבי ריר אותו הוא מפריש מהסולייה. הריר נועד להגן על רגל השבלול מחפצים חדים, להקל עליו את ה"החלקה" בעת תנועתו ואף להידבק למשטחים חלקים או אנכיים.
