רפורמיזם היא דוקטרינה פוליטית הדוגלת בשינוי של מערכת או מוסד קיימים במקום בביטולם והחלפתם באמצעות מהפכה.[1] גישה זו מאפיינת חלק מתנועות השמאל-מרכז והימין-מרכז.
בעוד שבאגף השמאלי ניתן לזהות גישה זו עם חלק מהתנועות הסוציאל-דמוקרטיות, באגף הימני היא עשויה להיות מזוהה עם רעיונות כגון קפיטליזם קשוב.
רפורמיזם בסוציאליזם
בתנועה הסוציאליסטית, הרפורמיזם הוא גישה לפיה שינויים הדרגתיים הנעשים באמצעות מוסדות קיימים יכולים להוביל בסופו של דבר לשינויים מהותיים במערכות הפוליטיות והכלכליות של החברה. הרפורמיזם בתנועה הסוציאליסטית צמח כניגוד לסוציאליזם המהפכני - הטוען כי מהפכה וביטול הסדר הקיים הם תנאי מקדים הכרחי לשינויים המבניים הדרושים להפיכת מערכת קפיטליסטית למערכת סוציאליסטית, שהיא שונה מבחינה איכותית. גישה רפורמיסטית מאפיינת רבות מהתנועת הסוציאל-דמוקרטיות, בייחוד את אלו הנכונות להקמת קואליציות גם עם גורמים שאינם פועליים כמו ליברלים ושמרנים.
הוויכוח בין הרפרמיסטים והמהפכנים בתנועה הסוציאליסטית הוא בן למעלה ממאה שנים. הביקורת המהפכנית העל הרפורמיזם מייחסת לו ניסיון להתגבר על המערכת הכלכלית הקפיטליסטית - תוך ניסיון לשפר את הקפיטליזם ובכך להפוך אותו יותר 'נסבל' עבור החברה. מצע המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD) מ-1875 הציע כי יש לאמץ 'כל אמצעי חוקי' בדרך לקידום חברה סוציאליסטית. קרל מרקס מתח על גישה זו ביקורת חריפה. אדוארד ברנשטיין שהוביל את המפלגה דיבר על 'סוציאליזם אבולוציוני' במקום 'סוציאליזם רבולוציוני'. אחת הדוברות התקיפות כנגדו וכנגד הרפורמיזם הייתה רוזה לוקסמבורג שטענה כי הקפיטליזם "מתחזק על ידי התפתחותן של רפורמות חברתיות". ברוח דומה, סטן פרקר מהמפלגה הסוציאליסטית של בריטניה טוען כי רפורמות מהוות הסחת אנרגיה עבור הסוציאליסטים והן מוגבלות מכיוון שעליהן לדבוק בהיגיון של הקפיטליזם.
גם הגישה הקיינסיאנית לניהול הכלכלה של מפלגת הלייבור הבריטית נתפסה כגישה רפורמיסטית המבקשת לתקן את הקפיטליזם אך לא לבטלו.
ראו גם
הערות שוליים
