רסקו, חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (שמה העברי של החברה הוא תעתיק של ראשי התיבות של שמה האנגלי - Rural And Suburban Settlement Company), היא חברת מקרקעין ובנייה ישראלית שנוסדה בשנת 1934.
לאחר הקמת המדינה המשיכה רסקו בבניית שכונות למעמד הבינוני בקרבת הערים, והקימה עשרות שכונות מגורים עירוניות עממיות בכל רחבי ישראל, כולל גם דירות להשכרה שנוהלו בידי חברת הבת "דירות עם"[13]. בירושלים בנתה החברה את שכונת גבעת הוורדים, שעד היום ידועה בשם שכונת רסקו, שהוקמה במטרה לאכלס את פקידי הממשלה ומשפחותיהם שעברו מהמרכז לירושלים לאחר העברת משרדי הממשלה לעיר.
רסקו גם ניהלה רשת מלונות שכללה את המלון בשורש, את מלון אוויה, את מלון יערות הכרמל, את מלון אביב ואת מלון מגדל ירושלים[17]. בסוף שנת 1970 הוחלט ברסקו למכור את המלונות ולהתרכז בייזום הקמת פרויקטים חדשים[18].
כבר בשנותיה הראשונות הקימה רסקו חברת הספקה עבור משקיה החקלאיים, ו"חברת נאמנות למזרח הקרוב בע"מ" לאספקת מזון בסיטונאות[2].
בשנות ה-50 רסקו הקימה את "מטעי רסקו" שעסקה בפרדסנות, נכנסה לשותפות עם טנא נגה במחלבה בכפר שמריהו והקימה חברה לסחר חוץ[14]. החברה גם החזיקה אחזקות במחלבות המאוחדות ברמת גן.
בתחום הדיור הקימה רסקו את חברת הבת ישרס ואת "דירות עם, מייסודה של רסקו בע"מ", שניהלה והשכירה דירות ומבני מסחר.
בשנת 1955 החברה הקימה שותפות עם אייזק וולפסון בשם גאס רסקו[20], אשר דרכה היא ביצעה חלק מהשקעותיה בתעשייה[21][22]. החברה נמכרה בשנת 1968 לקונצרן "כלל" ושמה הוסב ל"גאס תעשיות". בשנת 1971 הוסב שמה לכלל תעשיות.
בשנת 1960 הקימה רסקו עם ממשלת ישראל את החברה להתיישבות תעשייתית להקמת מפעלים באזורי פיתוח. החברה הקימה מפעל אריגה בקריית גת, את גלוביס בע"מ - מפעל לעיבוד עורות במגדל העמק ואת יהלומי עשרת במושב עשרת[23]
בשנת 1963 הקימה רסקו את חברת הבת "ערד - מחצבות ודרכים" שריכזה את פעילות רסקו בתעשיות היסוד של ענף הבניין. אלו כללו מחצבות, אחזקות (50%) בחברת החופר, מפעל רסטרום להקמת בתים טרומיים ושליש מהבעלות בבית החרושת למלט שמשון[24]. בסוף שנת 1965 חנכה החברה את מחצבת הר טוב[25].
מנהלים
מנהלי החברה הראשונים היו ד"ר אברהם לנדסברג[26] וישעיהו פורדר. בוועד החברה נכללו חיים ויצמן, ארתור רופין, אליעזר קפלן, ואחרים[27]. בתחילת שנות ה-50 נכנס אברהם גרנות לתפקיד מנהל בחברה במקום ד"ר לנדסברג[28]. בשנת 1945 הצטרף מרדכי-חיים שטרן כסמנכ"ל, ובשנת 1957 הוא מונה למנכ"ל במקום ישעיהו פורדר[29][30]. באפריל 1965 מונה חיים שטריקס, שהיה היועץ המשפטי של החברה לסגן מנהל החברה[31]. בדירקטוריון החברה כיהנו נציגים של הסוכנות היהודית, כמו לואי אריה פינקוס, אריה דולצ'ין[32] ושלמה זלמן שרגאי. תחת ניהולו של שטרן התרחבה החברה לתחומים רבים ונקלעה לקשיים[33]. בעקבות זאת מונו לה מנהלים בפועל: עו"ד חיים שטריקס ויעקב המבורג, שעבד בחברה מאז 1942 והחזיק בה בתפקידים בכירים[34], ומונה דירקטוריון חדש[35] שרוב חבריו הוחלפו[36]. בקיץ 1967 מונה ישראל קרוא למנכ"ל החברה והמבורג היה לסגנו[37]. בשנת 1968 נתגלה עימות בין המנכ"ל קרוא לבין יו"ר הדירקטוריון, נחום שמיר[38]. קרוא נפטר בפתאומיות בפברואר 1973[39] ובמקומו מונה למנכ"ל יגאל ויינשטיין[40]. לאחר מספר שנים וצבירת חובות הוחלף ויינשטיין בחיים בריסקמן. לאחר זמן קצר, בדצמבר 1979 התפטר בריסקמן ובמקומו מונה נסים ברוך[41]. בשנת 1984 החליף אותו ברוך אלשיך[42], שהמשיך לכהן בתפקיד עד אוגוסט 2004[43]. משנת 2010 מכהן כמנכ"ל החברה שי טאובר.
בעלות
החברה נוסדה על ידי הסוכנות היהודית, אשר החזיקה ברוב מניותיה במשך שנות דור. בשנת 1967 כאשר נתברר מצבה הקשה דובר על מכירת החברה, אולם ראשי הסוכנות החליטו שלא לפרקה[44] ולא מצאו קונה לחברה כיחידה אחת.
בתחילת 1980, כאשר החברה שוב צברה חובות גבוהים, נוהלו מגעים למכירת רסקו לקבוצת שאול אייזנברג[45]. לקראת סוף 1980 הושג הסכם למכירת החברה לקבוצת רובינשטיין ואלפרד אקירוב, בתיווכו של המנכ"ל הקודם ויינשטיין[46], אולם בעקבות מחאות העובדים קבע אריה דולצ'ין שמימוש ההסכם יותנה בהסכמת העובדים[47], אשר העלו רשימת תביעות שהעמידו בספק את כדאיות רכישת החברה[48] והמכירה לא יצאה אל הפועל. באפריל 1981 רכשה חברת מב"ע 54.2% ממניות החברה[49]. מניות החברה עלו בצורה תלולה בבורסה וחברת מב"ע ניצלה את ההתפתחות למכירת רוב מניותיה בחברה[50], אולם רק כשליש מהצעת המכר של החברה נענתה[51].
בתחילת 1985 רכש נתן קירש מדרום אפריקה שהיה אחד השותפים במב"ע, חבילה גדולה של מניות החברה והשיג בה שליטה[52][53]. בתחילת 1986 הוסכם על ידי השותפים על הפרדת ישרס מרסקו, כאשר ישרס יוחזק על ידי קירש ורסקו תוחזק בידי תג'ר נאמן[54][55][56][57].
בשנת 1990 נרכשה רסקו על ידי "ישרס, חברה להשקעות בע"מ", שהייתה בשליטתו של שלמה אייזנברג ועל ידי מרלז, של מרדכי יונה. בשנת 1994 רכש אייזנברג את חלקה של מרלז[19][58]. מאז, רסקו היא חברה בת של ישרס.
פעילות עסקית
בשנת 1964 ציינה רסקו 30 שנה להיווסדה, כשהיא מעסיקה כ-5000 עובדים[59]. בשנת 1965 נקלעה רסקו לקשיים כספיים וקיבלה סיוע מהממשלה. אורגן לה הלוואה לסיוע למפעלי התעשייה הכושלים שלה, משרד השיכון רכש דירות עממיות ריקות רבות בבאר שבע ואשדוד שהחברה לא הצליחה למכור והותר לחברה למכור את הדירות היוקרתיות שלה עם משכנתאות לא צמודות[60]. החברה ביצעה ארגון מחדש ופעלה לפטר כ-100 עובדים ממטה החברה[61].
בתחילת 1967 התברר שמצבה של רסקו חמור משחשבו. החברה לא שילמה לספקים ולפועלים ודרשה סיוע של הממשלה כדי לשלם את חובותיה[62]. באוגוסט 1967 הוסכם על הזרמת 60 מיליון ל"י לחברה בידי הממשלה והסוכנות היהודית[63]. המנכ"ל החדש הוביל יוזמה של ביטול האוטרקיה והוצאה למיקור חוץ במקרים בהם הדבר זול יותר. נסגרו רוב הסניפים בחוץ לארץ, החברה חולקה ליחידות משנה וסניפים שהיו צריכים להוכיח רווחיות באופן עצמאי, והוחלט על כך שכל יחידה תצטרך לקנות מיחידות אחרות רק כאשר הדבר זול יותר מאפשרויות חיצוניות[64]. החברה המשיכה להפסיד בשנת 1967-8[65], אך הצליחה לצמצם את הפסדיה. עם זאת, עומס הריבית על חובותיה הקשה על החברה[66]. בתחילת 1969 הסביר קרוא את הסיבות לכישלון רסקו במילים[36]:
"לעיתים קרובות נתפסו אנשי רסקו לשיקולים פסודו עסקיים. הדבר נבע מהכרתם כי הם מילאו שליחות ציבורית בראש ובראשונה. במסגרת אותה מנטליות ... בלט במיוחד היעדר התחושה של ריבית על הלוואות".
לקראת שנת 1970 כבר צפה המנכ"ל מעבר מהפסד לרווח[67]. בסוף שנת 1971 הוסכם עם הסוכנות על הפיכת הלוואה שנתנה הסוכנות לחברה בסך 50 מיליון לירות למענק ובכך ירד מצבת החובות של החברה בכמחצית[68]. באמצע שנת 1972 הוחל בגישושים לגבי אפשרות למכירת החברה, אולם הדבר לא יצא אל הפועל[69].
באמצע שנות ה-70 שבה רסקו לצבור הפסדים ועלויות הפנסיה של בכיריה לשעבר העיקו על החברה[70].
החברה שוב נקלעה לקשיים בראשית שנות ה-80, שהחמירו באמצע 1985[71][42]. החברה, כמו חברות בנייה אחרות, ביקשה מהממשלה לקנות ממנה דירות[72] והגיעה להסכם הבראה עם הממשלה[73].
