מאפייני דמוגרפיית המתיישבים חייבו מבנה ארגוני חדשני. המתיישבים ברמות השבים היו שונים ממתיישבי מרבית המושביםוהקיבוצים במספר מאפיינים: רובם היו מבוגרים יחסית, עם ילדים, בעלי מקצועות חופשיים, ללא ניסיון בחקלאות וחפים מאידאולוגיה סוציאליסטית.[4] בין המייסדים הראשונים היו 29 סוחרים, 17 רופאים, בעלי מקצועות חופשיים נוספים וחקלאי אחד,[5] הם פעלו להקמת מבנה ארגוני מיוחד כמענה למאפייני האוכלוסייה. המתיישבים בחרו לעסוק בחקלאות, הם היו בעלי אמצעים כספיים בזכות הסכם העברה (ה"טרנספר"), ללא תנועה מיישבת שתתמוך בהם, ולא קיבלו קרקעות מהקרן הקיימת לישראל. לאור נתונים אלו, להקמת יישוב שיתקיים רק מחקלאות[6] נדרשה רמת שיתוף פעולה גבוהה, אך לא גבוהה מדי. בהתאם, בחרו המייסדים את המבנה הארגוני לכפר.
את הפתרון הארגוני מצאו בתורתו של דייוויס טריטש.[7] טריטש ליווה את תושבי רמות השבים ואף חיבר את המנשר הראשון שהציע לעולי גרמניה להצטרף ליישוב.[8] תוכניתו מומשה בעזרתו של אריך מוזס. מלכתחילה הוקמו בנפרד וועד הכפר שדאג לנושאים המוניציפליים, וקואופרטיב חקלאי בשם אל-על. המבנה הארגוני הייחודי של רמות השבים, "כפר שיתופי", אומץ על ידי יישובים רבים של האיחוד החקלאי.
בזכות הסכם הטרנספר[9] יכלו המייסדים לרכוש אדמות, לבנות בתים מודרניים ולממן את הקמת הקואופרטיב שדאג לכל נושאי החקלאות. כמעט כל התושבים גידלו תרנגולות, בודדים עסקו גם בגידול ירקות, והיו גם רפתן אחד ובעל מלון אחד. קואופרטיב אל-על תמך בלולנים ותחומי פעילותו כללו הקמת מחסן תערובת ומדגרה, רכישה מרוכזת של מזון לעופות והפצתו למשקי החברים, שיווק משותף של הביצים והעופות ושכירת מדריך מקצועי בעל ניסיון בגידול עופות. בשונה ממושבים, לא הונהגה ערבות הדדית, אבל החברים עזרו לחבריהם כמו בנשיאה משותפת בהפסדים שנגרמו למספר משקים ממגפת הניוקאסל שחיסלה לולים שלמים.
הוועדה המייסדת
בעידודם והדרכתם של מוזס וטריטש התארגנו ארבעה עולים מגרמניה ("הוועדה המייסדת") ומכספם הפרטי רכשו 300 דונם, קנו חומרי בניין להקמת כ-30 משקים ולהזמנת אפרוחים – מבלי שהיו להם מועמדים להתיישבות.[10] הארבעה אפילו חתמו על שטרות מבלי שהיה להם כל כיסוי. הם היו משוכנעים שיש להתחיל בעשייה בשטח עוד לפני ההכנות הארגוניות והמשפטיות. הם פעלו במהירות: בסוף ספטמבר 1933 החליטו ארבעת חברי הוועדה המייסדת להקים כפר וכבר ב-31 בדצמבר באותה השנה נקלטו בכפר האפרוחים הראשונים.
במבט לאחור, במלאת עשור לרמות השבים התייחס אחד מחברי הוועדה המייסדת "לקלות הדעת הפנטסטית" שבה לקחו על עצמם ארבעת היוזמים התחייבויות גדולות ללא כיסוי.[11]
תרבות
מיום היווסדה העלתה רמות השבים על נס את חשיבות התרבות בחיי הקהילה. כבר בשנים הראשונות התקיימו בכפר נשפי פורים מושקעים, חוג דרמטי, הרצאות בתחומים רבים וקונצרטי תקליטים. לכבוד הקמת התזמורת הפילהרמונית בדצמבר 1936 הגיע לארץ המנצח הדגול ארטורו טוסקניני. בביקורו ברמות השבים טוסקניני התרשם מאוד מכך שהתושבים, אחרי יום עבודה מפרך, התכנסו במחסן התערובת של אל-על לשמיעת קונצרטי תקליטים. בעקבות זאת יוזמי הקמת התזמורת הפילהרמונית העניקו למנצח הנודע חלקת פרדס ברמות השבים. על חלקה זו הוקם ב-1939 בית העם של הכפר.[12]
פטר לירס: רמות השבים 1933–1973, הוצאת המועצה המקומית רמות השבים 1974, הספר מצוי בארכיון רמות השבים.(הקישור אינו פעיל)
קורט קיבא וקארל איגל, רמות השבים תרצ"ג – תש"ג, 1933–1943, הוצאת ועד רמות השבים, הספר מצוי בארכיון רמות השבים.
דן שטייניץ: חולות חמים – סיפור ילדותי ברצות השבים, הוצאת המועצה המקומית רמות השבים, תשס"ג (2003), הספר מצוי בארכיון רמות השבים.
עמירם אורן: רמות השבים – היישוב הראשון ביוזמת עולים מגרמניה ללא סיוע המוסדות. י. בן-אריה, י. בן ארצי, ח. גורן: מחקרים בגאוגרפיה היסטורית – יישובים של ארץ ישראל, [קובץ א], עמודים 152–165, יד יצחק בן-צבי 1978.
^עמירם אורן: רמות השבים – היישוב הראשון ביוזמת עולים מגרמניה ללא סיוע המוסדות. י. בן-אריה, י. בן ארצי, ח. גורן: מחקרים בגאוגרפיה היסטורית – יישובים של ארץ ישראל, [קובץ א], יד יצחק בן-צבי 1978, עמוד 152.
^עמירם אורן: רמות השבים – היישוב הראשון ביוזמת עולים מגרמניה ללא סיוע המוסדות. י. בן-אריה, י. בן ארצי, ח. גורן: מחקרים בגאוגרפיה היסטורית – יישובים של ארץ ישראל, [קובץ א], עמוד 155, יד יצחק בן-צבי 1978
^פטר לירס: רמות השבים 1933–1973 בעמוד 13: "בלא ה"העברה" (Transfer) לא הייתה התיישבותם של מבוגרים אפשרית...מפעל מורכב ורב השראה זה הניח את היסוד גם למושבתנו".
^הארבעה היו אריך מוזס, קורט קיבא, פליקס רוזנוב ושמריהו רוזנפלד: עמירם אורן: רמות השבים – היישוב הראשון ביוזמת עולים מגרמניה ללא סיוע המוסדות. י. בן-אריה, י. בן ארצי, ח. גורן: מחקרים בגאוגרפיה היסטורית – יישובים של ארץ ישראל, [קובץ א], יד יצחק בן-צבי 1978, עמוד 153
