אוכלוסיית העיר נמצאת במגמת קיטון מתונה (ילודה לעומת תמותה), הזהה למגמה בכל בולגריה.
בעיר ממוקמת אחת מתחנות הרכבת הגדולות ביותר בבולגריה המקשרת בין צפון המדינה לדרומה.
לאחר הקמת נסיכות בולגריה, התפתחה בסביבת העיר תעשיית מזון, מחלבות, בשר וכן חוות לגידול צאן ובקר לצורכי תעשיות אילו. בשטח הרשות המקומית מגדלים גם עצי פרי המניבים אפרסקים, משמשים, תפוחים, שקדים וכן מגדלים תות שדה ואוכמניות.
אקלים
בעיר שורר אקלים ממוזג עם השפעה ממתנת מכוון הים השחור. הטמפרטורה השנתית הממוצעת 11.4oc וערכי הקיצון הממוצעים, נעים מ 0oc בחודש ינואר ועד 19oc בחודש יולי. כמות המשקעים השנתית עומדת על 549 מילימטרים.
קהילת קרנובט הופיעה ברשימת 34 הקהילות המאורגנות של יהודי בולגריה. כ- 5 קילומטרים דרומית לעיר קיים בית קברות יהודי, מהגדולים שנותרו בבולגריה אשר ניתן לתארך את המצבות שבו לראשית המאה ה-17 ולפיהן ניתן לקבוע את מועד תחילת ההתיישבות בעיר. כאמור, עברו יהודי העיר התקפות של מיליציות מוסלמיות לקראת תום המלחמה העות'מאנית-רוסית ולאחריה התנכלויות אנטישמיות מצד הקהילה הנוצרית וחיילי הצבא הרוסי, עניין שכמעט והביא לחורבנה של הקהילה[1]. בראשית המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-500 נפשות והמשטר הליבראלי תחת חוקת טרנובו של אלכסנדר בטנברג ולאחריו המלך פרדיננד הראשון, הביאו להתאוששותה.
בקרנובט הייתה פעילות ציונית ענפה החל מסוף המאה ה-19 ובבחירות לוועדי הקהילות היהודיות שנערכו ב-13 במאי1907 זכתה סיעת ציוני העיר ברוב, בניגוד להפסדה הצורב בכל שאר הקהילות הגדולות ובכלל זה בסופיה[2]. מנתוני מערכת החינוך היהודית עולה, כי חלה ירידה הדרגתית ומתונה של אוכלוסיית יהודי העיר לאורך שנות ה-20. יצוין כי להבדיל מערים אחרות בבולגריה בה הנוער היהודי למד לא רק בבתי ספר יהודיים, הרי שבקרנובט כל אוכלוסיית התלמידים מגן הילדים ועד תום בית הספר היסודי, התחנכה במוסדות יהודיים בלבד [3].
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת יהודי העיר כ-700 נפשות, חלקם גורשו מן העיר במסגרת גירוש היהודים מערי בולגריה, שבוצע בחודשים מאי – יולי 1943 בצו המלך בוריס השלישי. הרוב המוחלט של יהודי העיר עלה לישראל בין השנים 1947 – 1949. ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה, ערך הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה מפקד ובקרנובט נמנו 17 יהודים[4]. בראשית המאה ה-21 לא התגוררו יהודים בעיר.
