קרינת הוקינג היא בחלקה קרינה אלקטרומגנטית הנפלטת מחור שחור עקב מנגנון קוונטי, על פי העיקרון של קרינת גוף שחור.
ב-1975 סטיבן הוקינג העלה טענה כי חור שחור חייב לפלוט קרינה, תוצאה של זוגות חלקיקים וירטואליים שנוצרים קרוב לפני אופק האירועים שלו. החישובים הראו שקרינה זו מתאימה לקיום אנטרופיה הפרופורציונלית לשטח אופק האירועים של החור השחור, כפי שהציע האסטרופיזיקאי הישראלי יעקב בקנשטיין (אנטרופיית בקנשטיין-הוקינג).
תהליך זה מוציא אנרגיה מהחור השחור, ויכול לגרום לבסוף להתאיידותו, אם כי עוצמת הקרינה כל כך קטנה, שהזמן שתהליך זה דורש הוא ארוך מאוד. עבור חור שחור בעל מסת שמש, זמן זה גדול מגיל היקום. התאיידות של חור שחור עקב קרינת הוקינג יוצרת פרדוקס של אובדן מידע (המושג הטכני במכניקת הקוונטים הוא "חוסר יוניטריות").
בשנת 2004 הכריז הוקינג שהצליח למצוא פתרון לפרדוקס זה, על ידי חישוב התנודות באופק האירועים עקב קרינת הוקינג. פתרונות אחרים לבעיה זו הם ניסיונות למצוא מנגנונים פיזיקליים שמונעים התאיידות לגמרי של חור שחור.
ב-2019, לראשונה נמצא אישוש לקרינת הוקינג על ידי יצירת חור שחור קולי. את המדידה ביצע החוקר הישראלי
פרופ' ג'ף סטיינהאור מהטכניון על ידי כך שיצר מודל במעבדה המדמה את הקרינה הנפלטת מחור שחור[1].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
