בקלוויקורד מופק הצליל על ידי לשוניות מתכת המתחככות במיתרים. זאת בניגוד לצ'מבלו (שהומצא באותה התקופה) שבו פורטים על המיתרים, ובניגוד לפסנתר (שהומצא שלוש מאות שנה מאוחר יותר), ובו גורמת הלחיצה על הקליד להקשה על המיתר.
בניגוד לפסנתר, (שכאשר מקישים הפטישונים שלו על המיתרים, מחזיר אותם מנגנון מיוחד אחורנית לאחר הנקישה, והמיתר חופשי לרטוט למלוא אורכו) בקלוויקורד נשארת הלשונית צמודה אל המיתר, ורק חלקו של המיתר יכול לרטוט, רק זה שבין הלשונית והגשר הקבוע על לוח התהודה.
הקלוויקורד הוא כלי רגיש למדי בעל צליל רך ועדין. תקופת פריחתו הייתה במאה ה-18, אז היה חביב על מוזיקאים רבים. במאה ה-20, עם התגברות ההתעניינות בנגינת מוזיקה עתיקה, הוחל שוב בבניית קלוויקורדים, אך צלילם העדין מגביל אותם לשימוש בחדר קטן, בעיקר להנאת המנגן עצמו.
