קובה נייה מוגשת לרוב עם עלי נענע, שמן זית ובצל ירוק. משתמשים בפיתות כדי לאסוף (לגרוף) את המנה. לפעמים מוגשת עם רוטב שום או שמן זית. למנה יש ורסטיליות ייחודית בכך שבעת בישול השאריות שלה נוצרת מנה שונה.
כמו במנות אחרות המבוססות על בשר נא, מחלקות בריאות דורשות לנהוג בזהירות יתרה בעת ההכנה והאכילה של מנה מסוג זה.[5][6] מנה זו היא מאכל פופולרי בקרב הדרוזים בישראל.[7] קובה נייה היא מאכל פופולרי גם בקרב הנוצרים במזרח התיכון באירועים קבועים ובחגים כגון חג המולד וחג הפסחא.[8] היא גם מאכל פופולרי בקרב ערביי הגליל.
היסטוריה
ישנם סיפורים שונים על מקורותיה של הקובה נייה, אולם מאמינים שחלב היא המקום הסביר ביותר בו התפתחה. תושבי חלב היו שוחטים בעלי חיים בימי ראשון וימי חג ואוכלים את הבשר הטרי נא.[9] סיפור אחר מגיע מסוף המאה ה-13. בשנת 1283 פלשה הסולטנות הממלוכית לאזור המרוני של ג'בת בשארי (מחוזות בשארי וזגרטה של ימינו בצפון לבנון), הרסה כפרים רבים ושחטה או לקחה בשבי את התושבים. כשהממלוכים הגיעו לכפר חדת' אל-ג'בה ברחו תושביו ומצאו מקלט במערת עאסי אל-חדת'. לאחר מכן בנו הממלוכים מגדל שמירה בפתח המערה כדי לפקח על יציאת המארונים מהמערה. כתוצאה מכך מארונים רבים מתו ברעב במערה. על מנת לשרוד, החלו לאכול בשר נא, מעורבב עם בורגול שנכתש במכתש אבן. אכילת הבשר נא אפשרה למארונים להימנע מגילוי מיקומם בפני הממלוכים, שכן בישול הבשר היה מתריע בפני הממלוכים באמצעות העשן של האש הדולקת. המצור הסתיים לאחר שבע שנים, כאשר הממלוכים גילו את התעלה שהזינה מים למערה על ידי כך שהצמיאו את סוסיהם הכריחו אותם לחפש מים ולגלות כך את מקור המים, אותו ניתקו לאחר מכן מהמערה. זה אילץ את המארונים לעזוב את המערה שהובילה לשחיטת הגברים כשהנשים נלקחו בשבי והכפר חדת' אל-ג'בה נשרף עד היסוד. מסורת הקובה נייה נשתמרה ועברה לעת הנוכחית כתזכורת לדיכוי ולעוול שעברו המארונים.[10][11]
^Ashkenazi, Michael (2020). Food Cultures of Israel: Recipes, Customs, and Issues. ABC-CLIO. p. XXIII. ISBN9781440866869.
^Edelstein, Sari (2010). Food, Cuisine, and Cultural Competency for Culinary, Hospitality, and Nutrition Professionals. Jones & Bartlett Publishers. p. 585. ISBN9781449618117.
