קהילת יהודי זיגן

איור של בית הכנסת היהודי בזיגן שנהרס בפרעות ליל הבדולח ב-1938

הקהילה היהודית באזור זיגן קמה ב-1817, לאחר שוילהלם השני ביטל את החוק נגד התיישבות יהודים. כעבור חצי מאה, מסילת רכבת חדשה הביאה אנשי עסקים וסוחרים יהודים לעיר מקלן. בסוף שנות ה-30 של המאה העשרים, האוכלוסייה היהודית מנתה כ-140 איש.[1][2]

היסטוריה

משנת 1867 ואילך הגיעו בעיקר משפחות סוחרים יהודים מכפרים באזורים הסמוכים של סאוארלנד וויטגנשטיין לעיר התעשייתית הגדלה זיגן. הם היו חלק מתנועת הגירה שניתן היה לראות ברחבי האימפריה הגרמנית בשליש האחרון של המאה ה-19: עם בניית רשת מסילות הברזל והתיעוש, יותר ויותר תושבים כפריים עברו לערים. בשנת 1871, עם איחוד גרמניה, זכו היהודים לראשונה בהיסטוריה הגרמנית לשוויון חוקי וסטטוטורי, שהעמיד אותם על בסיס שווה לרוב הנוצרי באוכלוסייה. עם זאת, עדיין נמנעו מהם תפקידים בכירים במדינה ובצבא במהלך האימפריה.[3] בעשור ההוא גדל מספר היהודים מ-23 ב-1870 ל-111 ב-1880.[4][2] משך כל תקופת קיומה מנתה הקהילה כמאה חברים, כאשר ב-1885 מנתה 127 איש וב-1933 מנתה 122 איש.[5] יהודי זיגן היו בעיקר סוחרי בקר, קצבים וחנוונים, שבמרוצת הזמן פתחו חנויות קטנות, בעיקר סביב השוק בעיר העליונה. רק מעטים מהם זכו לשגשוג יחסי; רובם המכריע השתייכו לבורגנות הזעירה, חיו בתנאים ירודים והיו בעלי קשיים כלכליים.[5]

שער בית הקברות היהודי בזיגן

כמו בכל מקום אחר שבו רצו יהודים להתיישב דרך קבע, היו יהודי זיגן הראשונים שרכשו חלקת אדמה לבית קברות, בשנת 1871, ברחוב לינדנברג. הקמת בית ספר דתי פרטי החלה גם היא בשנת 1871. הוא הוכר על ידי המדינה בשנת 1885 ופעל עד 1915. בשנת 1884 נוסדה לבסוף הקהילה היהודית הרשמית, ושבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1891, יושב הראש שלה, סוחר טקסטיל בשם מאייר לזר שטרן, רכש חלקת אדמה לבניית בית כנסת.[5] בספטמבר 1902 הגיש שטרן בקשה להיתר בנייה. בית הכנסת נחנך ב-22 ביולי 1904 והיה בו מקום ל-90 גברים ול-70 נשים,[4] ובנייתו סימלה תקופה חדשה בחיי הקהילה היהודית בזיגן.[6] בהתאם לאופיה הליברלי והמתון של הקהילה היה כלי נגינה בבית הכנסת, הרמוניום.[7]

לאחר הקמת הקהילה בשנת 1884 עמד בראשה מאיר לסר שטרן.חבר דירקטוריון נוסף היה קמעונאי הטקסטיל סלומון זונדרמן. נציגים בשנת 1884 היו קמעונאי הטקסטיל אדולף פרנקל, הרמן נהיימר וישראל גוסלר וכן סוחר הפרוות דוד ברג, שמואל לוונשטיין והקצב היינריך פרבר. בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20, זליג פרנק מוויידנאו היה גם חבר מועצת המנהלים. בשנת 1921 פרש שטרן לאחר 39 שנים, והוחלף.

את מקומו ירש סוחר הטקסטיל אדוארד הרמן.[8]

בית הכנסת

בשנת 1891 קנה מאייר לזר שטרן, המייסד והיושב-ראש הראשון של קהילת בית הכנסת זיגן, נכס ברחוב אוברגראבן ובמקביל לקח הלוואה של 3,500 מארק לקהילה לצורך הכנה לבניית בית כנסת. חלפו שתים עשרה שנים עד שהיישום של תוכנית זו התחיל. אבן היסוד הונחה ב-23 ביולי 1903.[9]

לאחר נאומו, המורה סיימון גרינוואלד, המנהיג הרוחני של הקהילה, קרא מסמך ששסקר בקצרה את ההיסטוריה של העיר זיגן והקהילה היהודית .[10]

העיצובים והרישומים לכנסייה הגיעו ממפקח הבנייה המלכותי של ברלין פירסטנאו. ניהול הבנייה המקומי היה בידיו של אדריכל זיגן הרמן גיזלר (1865 - 1941).

בית הכנסת נחנך בטקס חגיגי ב-22 ביולי 1904, אך ראש העיר ונציגי העיר מהצד הפרוטסטנטי או הקתולי לא השתתפו בטקס.

את הדרשות הטקסיות נשא הרב בילפלד ד"ר. קובלנץ, שסיכם בתפילת הקידושין המסורתית, והמורה שמעון גרינוולד, שדיבר על הטקסטים התורניים שעיטרו את קירות בית הכנסת בכתב עברי. הוא סיים בתפילה למען הקיסר והאימפריה.

באותו דו"ח מתואר בית הכנסת כך:

"ברחוב מתנשא קיר בטון, שממנו מובילות המדרגות לבניין עצמו. שתי דלתות מעוטרות להפליא בעבודת ברזל מובילות אל הפנים, בניין כיפה אוורירי ומרווח, שעל קירותיו ציורים אלגנטיים המותאמים לכנסייה. מול הכניסה נמצאת הדוכן הפשוט עם שולחן תפילה, מוסתר מאחוריו בשטיח קטיפה אדום עם רקמת זהב עשירה, קודש הקודשים [ההיכל עם ספרי התורה]. נברשת מפוארת ושני פמוטים קטנים יותר מימין ומשמאל לשולחן התפילה מספקים אור חשמלי בשפע בחושך. בכניסה עולים שני גרמי מדרגות לגלריות רחבות ידיים; מאחורי הדוכן ישנה גם גלריה מכוסה בסבכת פליז עדינה, שבה נמצא גם ההרמוניום שלעיתים תופס את מקומו של העוגב. הפנים כולו פשוט אך מכובד ויש לו אפקט אטמוספירי מאוד. מעתה ישוכן בית הספר היהודי גם בחדר מיוחד בבניין. הכנסייה החדשה היא עדות רהוטה לנכונות הקהילה היהודית להקריב קורבנות, אבל מצד שני היא גם קישוט לאוברגרבן וסביבתה".[9][11]

שנה לאחר מכן חולל בית הקברות היהודי, ולאחר שנים מעטות – ערב מלחמת העולם הראשונה – נסגר בית קברות זה, עקב קשיי גישה. במקום בית הקברות קיבלה הקהילה היהודית חלקה בבית הקברות העירוני.[3][12]

משנת 1881 התפתחה בזיגן תנועת נגד למטיף החצר האנטישמי אדולף שטקר, שהכשיר את הקרקע לאנטישמיות פוליטית ברחבי הרייך ובמיוחד באזור.

בתקופת מלחמות העולם ולאחריה

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת רפובליקת ויימאר, פרצו פרעות נגד היהודים בזיגן, על רקע האשמות של כוחות שמרניים ואנטי-דמוקרטיים נגד היהודים, על אחריותם בתבוסת האימפריה. בתחילת יוני 1920, לילה לפני חשיפת לוח זיכרון לחללי המלחמה היהודים, התמלא בית הכנסת בסיסמאות אנטישמיות.[5]

בין שתי מלחמות העולם, עד נובמבר 1938, עסקי היהודים עברו לידי נוצרים, במסגרת ה"אריזציה" - התהליך שהעביר נכסים יהודים לידי הגרמנים בעקבות חוקי נירנברג וייסוד תורת הגזע הנאצית. כמעט מחצית מבני הקהילה עזבו את העיר. כשליש מהעוזבים עזבו לערים אחרות בגרמניה, והיתר עזבו את גרמניה. שריפת בית הכנסת בליל הבדולח, היוותה קץ לשיאן של עשרות שנים של מאמצים להכיר באזרחים היהודים ולהשתייכותם בחברה הגרמנית.

יום לאחר ליל הבדולח הוצת בית הכנסת העירוני של זיגן. בפוגרום נופצו חלונותיהם של בתי יהודים ו-11 יהודים נשלחו למחנות ריכוז. במאי 1939 נותרו 41 יהודים בזיגן, ורובם גורשו למחנות ההשמדה בשנים 1942–1943. ארבעה מיהודי העיר התאבדו זמן קצר לפני הגירושים. בספטמבר 1944 עדיין נותרו בעיר שבע נשים יהודיות שהיו נשואות ללא-יהודים. הן גורשו למזרח ונאלצו לעבוד בעבודת כפייה עד תום המלחמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר המלחמה, חזר הוגו הרמן (1898–1993), בנו של יו"ר הקהילה האחרון אדוארד הרמן ואחד הניצולים הבודדים, לזיגן. לאחר המלחמה היגר עם משפחתו לארץ ישראל, והשתקע במושב בית יצחק. הוא האדם שעודד את הקשר ברית ערים תאומות בין זיגן לעמק חפר, לאחר מלחמת העולם השנייה. אביו אדוארד עזב את זיגן באוגוסט 1940 וניסה לעלות לארץ ישראל. הוא נהרג כשאניית המהגרים "פאטריה" פוצצה בנמל חיפה בנובמבר 1940.[13]

הערות שוליים

  1. ^ 120 Jahre Synagogenbau in Siegen – massives Zeugnis jüdischen Lebens in Siegen in fragilen Zeiten – Gesellschaft für Christlich-Jüdische Zusammenarbeit Siegerland (ב־)
  2. ^ 1 2 Kreis Siegen-Wittgenstein, Kreis Siegen-Wittgenstein, Kreis Siegen-Wittgenstein (בגרמנית)
  3. ^ 1 2 שריפת בית הכנסת בעיר זיגן שבגרמניה בליל הבדולח, נובמבר 1938 | יד ושם, באתר www.yadvashem.org
  4. ^ 1 2 120 Jahre Synagogenbau in Siegen – massives Zeugnis jüdischen Lebens in Siegen in fragilen Zeiten – Gesellschaft für Christlich-Jüdische Zusammenarbeit Siegerland (ב־)
  5. ^ 1 2 3 4 Die Jüdische Gemeinde Siegen (1884–1943), ‏2021-06-07 (ב־)
  6. ^ Gesellschaft für Christlich-Jüdische Zusammenarbeit Siegerland (ב־)
  7. ^ שריפת בית הכנסת בעיר זיגן שבגרמניה בליל הבדולח, נובמבר 1938 | יד ושם, באתר www.yadvashem.org
  8. ^ Thomas Wozniak, Historisches Handbuch der jüdi, Historisches Handbuch der jüdischen Gemeinschaften in Westfalen und Lippe. Hrsg. v. der Historischen Kommission für Westfalen und dem Institut für vergleichende Städtegeschichte an der Universität Münster, Organisation und Koordination Susanne Freund, Franz-Josef Jakobi u. Peter Johanek. Red.: Anna-Therese Grabkowsky, Franz-Josef Jakobi u. Rita Schlautmann-Overmeyer. [1: Grundlagen – Erträge – Perspektiven. Hrsg. v. Susanne Freund. Red.: Anna-Therese Grabkowsky, Franz-Josef Jakobi u. Rita Schlautmann-Overmeyer. [2:] Die Ortschaften und Territorien im heutigen Regierungsbezirk Münster. Hrsg. v. Susanne Freund, Franz-Josef Jakobi u. Peter Johanek. Red.: Susanne Freund, Anna-Therese Grabkowsky u. Rita Schlautmann-Overmeyer. [3:] Die Ortschaften und Territorien im heutigen Regierungsbezirk Detmold. Hrsg. v. Karl Hengst in Zusammenarb. mit Ursula Olschewski. Red.: Anna-Therese Grabkowsky, Franz-Josef Jakobi u. Rita Schlautmann-Overmeyer in Kooperation mit Bernd-Wilhelm Linnermeyer. [4:] Die Ortschaften und Territorien im heutigen Regierungsbezirk Arnsberg. Hrsg. v. Frank Göttmann. Red.: Wilfried Reininghaus, Burkhard Beyer u. Rita Schlautmann-Overmeyer. (Veröffentlichungen der Historischen Kommission für Westfalen, 45: Quellen und Forschungen zur jüdischen Geschichte in Westfalen, Bd. 2; Veröffentlichungen der Historischen Kommission für Westfalen, NF., Bd. 10–12.) Münster, Ardey 2008–2016], Historische Zeitschrift 308, 2019-02-05, עמ' 141–144 doi: 10.1515/hzhz-2019-1010
  9. ^ 1 2 Aktives Museum Südwestfalen Home, www.aktives-museum-suedwestfalen.de (ב־)
  10. ^ Seiner Hoheit dem durchlauchtigsten Fürsten ... Wilhelm dem Vten Prinzen von Oranien und Fürsten zu Nassau etc. etc. ihrem gnädigsten Landesvater und Herrn, als Höchstdieselben ihre treue Stadt Siegen ihres gnädigsten Besuchs würdigten ... überreicht von den Magistrat und der Bürgerschaft der Stadt Siegen, Dutch Pamphlets Online
  11. ^ Lehár unterm Hakenkreuz, Wien: Böhlau Verlag, 2020-04-05, עמ' 293–354, ISBN 978-3-205-21005-4
  12. ^ Klaus Dietermann, Siegen - eine Stadt unterm Hakenkreuz: Stätten des Nationalsozialismus, des Widerstands und heutige Gedenkstätten. Eine alternative Stadtrundfahrt, Siegen: Gesellschaft f. christlich-jüdische Zus.-Arb., 1988-01-01, ISBN 978-3-9801926-0-6. (בdeutsch)
  13. ^ אתר למנויים בלבד בית התפוצות, 78 שנה לאסון הנשכח הגדול בתולדות הציונות - הטבעת "פאטריה", באתר הארץ, 25 בנובמבר 2018