קבלת המצוות בגיור היא הסכמה של הגר בעת קבלתו לעם ישראל להיות מחויב במצוות, והיא אחת מהדרישות ההלכתיות בתהליך הגיור, לצד מילה (אצל גברים) וטבילה. הקבלה נעשית לאחר הודעת חלק מהמצוות על ידי בית הדין.

הברייתא המפרטת את תהליך הגיור^[1] מתארת שטרם הגיור מודיעים לגר מעט מהמצוות, ואם הוא אומר שהוא מקבל - יש להמשיך ולבצע את הגיור:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה...ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות... ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו

לפי אחת הגישות, הליך הגיור מתחיל עם קבלת המצוות, והוא נשלם על ידי אקטים פורמליים כמו מילה (לגברים) וטבילה (לגברים ונשים), ובזמן שבית-המקדש קיים – גם על ידי הבאת קרבן.^[2] יש להבחין בין הסכמת הגר להתגייר ("קיבל- מלין אותו מיד") לבין קבלת המצוות בלב, שהיא התחייבותו של המתגייר וגמירות דעתו לקבלן. האחרונה היא שמהווה, לדעת חלק מהפוסקים, את עיקרו של הגיור.^[3] על פי גישה אחרת, הגיור מיסודו תקף במילה וטבילה בלבד, גם ללא אקט פורמלי של קבלת מצוות.

יש חוקרים שכתבו כי "קבלת מצוות" קיבלה בכורה מיוחדת בעת החדשה עקב גורמים פנימיים וחיצוניים שהשפיעו על העם היהודי – חילון, מודרניזציה, אמנציפציה ולאומיות.^[4][5] הגיור נתפס בעקבות כך כהצטרפות לדת ישראל, ולפיכך, קבלת המצוות היא עיקר הגיור, ובלעדיה אין למילה ולטבילה משמעות כלשהי. לעומת זאת, הגישה האחרת רואה את הגיור כהצטרפות לאתנוס היהודי וכתהליך של "לידה מחדש".^[6]

הרב יוסף רוזין (הרוגצ'ובר) כותב שקבלת מצוות משמעה גיור מרצון חופשי של המתגייר, להבדיל מגיור בעל כורחו. כלומר, מתוך כך שהגיור נעשה באופן חופשי, חלות על הגר אוטומטית כל המצוות, כפי שהן חלות על כל יהודי באשר הוא.^[7] לשיטתו "קבלת מצוות" היא אך החלטת והסכמת הגר להתגייר מתוך רצון, ואין כאן דרישה שיקבל עליו במוצהר את כל המצוות. ניצנים לעמדה זו ניתן למצוא בדברי הרמב"ן.^[8] לדבריו, כדי שגיור יחשב לשם שמים, די בהצהרה מילולית בלבד, גם אם ניכר שאין לבה של המתגיירת שלם עם הצהרתה: "אם הודית בפיה... אפילו נחשב שהייתה גירותה מפני היראה, דינה כישראלית גמורה".^[9] עמדה דומה ניתן למצוא גם בשו"ת הרדב"ז.^[10]

הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל מסביר את דברי הרוגצ'ובר כך שהחלטת והסכמת הגר להתגייר צריכות להיות מתוך הבנת ההשלכות של ההליך, אך אין הוא מחויב לקבל עליו לקיים בפועל את כל המצוות. קבלת המצוות משמעותה הבנת הגר שעם הגיור כלל המצוות יחולו עליו, והוא ייענש על מה שלא יקיים: "גר שקבל עליו המצוות ועונשן, אף על פי שידוע שלא יקיים אותם, מקבלים אותו אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות, עונשן ושכרן. שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצוות שיקיים אותם...".^[11] ובאופן אחר: "אין דורשין ממנו לקיים המצוות, ואף לא צריך שבי"ד ידעו שיקיים אותן – דאם לא כן, לא יקבלו גרים בישראל, דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצוות התורה. אלא מה שמודיעין לו מקצת מצוות הוא כדי שאם ירצה – יפרוש. וכדי שלא יוכל לומר אחר כך 'אילו ידעתי לא הייתי מתגייר'. זהו לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא הודיעוהו אינו מעכב... שאין תנאי קיום המצוות מעכב את הגרות, אפילו לכתחילה".^[12][13]

דעה נוספת בפוסקים היא שאנו מאמינים להצהרתו של הגר שהוא מתכוון לשמור מצוות, למרות שאנו יודעים שכפי הנראה הוא איננו מתכוון באמת לעשות זאת. הנימוק לזה הוא ש"דברים שבלב אינם דברים".^[14] הרב משה ניימן, בעל שו"ת 'הלכה למשה', כתב שגם במקרה שבו "הגרים שמתיהדים רק לפנים... והן עוברים על כל המצות בפרהסיא", אין לבטל את הגיור לקולא, משום שאפילו בדיני קידושין ההלכה היא ש"במקדש על מנת שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור חוששין לקידושין שמא יהרהר תשובה בלבו", וכך יש לחשוש גם בגיור.^[15] וכן כתב הרב צבי מגנצא גם לעניין לכתחילה.^[16] בכיוון דומה הרב דוד צבי קצבורג הסביר שבגיור איננו הולכים אחר הרוב אלא חוששים גם למיעוט, וכך למרות שרוב הגרים חוזרים לסורם אנו ממשיכים לקבל אותם, כדי שלא לדחות נפש גר טהורה שאכן רוצה להצטרף לעם ישראל.^[17]

גם הרב שלמה זלמן ליפשיץ סבור, בדומה, שקבלת מצוות אין משמעותה התחייבות לעשיית כל המצוות, אלא האקט הפורמלי של מעשה הגיור הכולל את הליך הטבילה: "דכיוון שטבל עצמו להיות גר ולהיכנס בדת ישראל, ממילא הוי קבלת המצוות".

לעומת דעות אלה, הרב יצחק יהודה שמלקיש כותב שקבלת מצוות משמעה כוונת המתגייר לשמור בפועל לכל הפחות את המצוות העיקריות. לדבריו צריך לראות שהגר "מקבל על עצמו באמת לשמור עיקרי הדת ושאר מצוות שבת, שמחלל שבת כעובד עבודה זרה... ואם אין מקבל עליו שמירת שבת ומצוות כדת, לא הוי גר."^[18]

במהלך הליך הגיור על בית הדין להודיע למתגייר אודות המצוות בהן הוא מתחייב: "מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות.." (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ז, עמוד א'). בדרך זו מבטיח בית הדין שהתחייבות המתגייר לקבלת המצוות תהא מסוימת ורצינית, שכן ללא הודעה והתחייבות יכול הגר לומר לאחר זמן: "אילו הייתי יודע כן, לא הייתי מתגייר".^[19] מטרת ההודעה היא גם להניא את המתגייר מלהסתופף בקהל ה', כך שרק אם יקבל על עצמו להמשיך בתהליך גם לאחר ההודעה, יסכים בית הדין לקבלו.

במהלך השנים התעורר פולמוס אם הגיור תקף בדיעבד, אם לא הודיעו לגר מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. בסוגיה התלמודית,^[20] העוסקת בגר שהתגייר בין נכרים, ואיננו מודע למצוות השבת, דנו הראשונים כיצד ייתכן שהמתגייר לא ידע על מצוות שבת, והרי קדמה לגיור הודעה על מקצת המצוות, וברי שביניהן מצוות שבת. התוספות^[21] קבעו כי אכן לא הודיעו לו מצוות שבת, ברם, הרמב"ן הסביר שהדבר נעשה בטעות, "שטעו ולא הודיעוהו". מכאן נראה כי בדיעבד, אי הודעת המצוות אינו מעכבת את הגיור. כך סיכם זאת הריטב"א: "שקיבל עליו בפני שלושה, ונתגייר בפניהם, אלא שלא הודיעוהו מצות שבת, שאין זה מעכב, והלך ודר בין הגוים ולא ידע לעולם מצות שבת".^[22]

מסקנה דומה מפורשת גם ברמב"ם.^[23] הב"ח (בית חדש) הבין מדבריו שאף קבלת המצוות אינה מעכבת בדיעבד, אם כי רבים הבינו אחרת וסברו כי הרמב"ם מחלק בין הודעת המצוות שאינה מונעת את הגיור, לקבלת המצוות המהווה תנאי הכרחי לגיור.^[24] מהעתקתו של השולחן ערוך את דברי הרמב"ם, נראה כי גם הוא מבחין בין הודעת מצוות לקבלתן.

יש להבהיר, כי קיים פער בין הודעת מצוות על ידי בית הדין לקבלת המצוות על ידי המתגייר: הודעת המצוות צריכה להיות על מצוות מסוימות (כדברי הגמרא – 'מקצת מצוות..') ואילו קבלת המצוות צריכה, לפחות על פי פשט הברייתא הנ"ל, להיות התחייבות כללית ביחס לכל המצוות, אף על פי שביה"ד לא פורטן אחת לאחת. האחרונים סוברים שרק הודעת המצוות על פרטיהן אינה פוגעת בתוקף הגיור, אבל אי קבלת המצוות בכללן על ידי הגר, פוגעת בתוקף הגיור,^[25] שכן "כל עניין קבלת המצוות בגירות הוא לעשות כל מה שציווה השי"ת. לא קבלה על פרטי המצוות אלא קבלה כללית שמקבל לעשות".

הברייתא המובאת בתלמוד מתארת מה דינו של גר שקיבל חלק מהמצוות: "גוי שבא לקבל דברי תורה, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו. ר' יוסי ברבי יהודה אומר - אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים".^[26] הדברים נלמדים אף מהאמור בספרא "'כאזרח'- מה אזרח שקיבל עליו את כל דברי התורה, אף גר שקיבל עליו כל דברי התורה. מכאן אמרו גר שקיבל עליו את כל דברי התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלים אותו" (פרשת קדושים פרק ח).

יש שפרשו את המונח "חוץ מדבר אחד" באופן מרחיב, ויש שפרשוהו באופן מצומצם. בדורות האחרונים קנו שתי שיטות מרכזיות מקום בהבנת "חוץ מדבר אחד":

• שיטת האחיעזר (ר' חיים עוזר גרודזנסקי):^[27] - שיטתו נוטה לקולא, ולדבריו כוונת חכמים היא שאין לקבל מתגייר שבעת גיורו מתנה בפירוש שלא יקבל מצווה מסוימת, ושלא תחול עליו החובה לקיימה, וזאת משום שהגיור הוא הליך מוחלט ובלתי מותנה. אולם מי שקיבל עליו את המצוות כדין, אלא ש"בדעתו לעבור לתיאבון - אין זה חסרון בדין קבלת המצות". האחיעזר סייג את דבריו וקבע כי במציאות שבה "ברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות - לאו כלום הוא", ולכן "זהו חסרון בקבלת המצות".^[28] וכך כתב הרב אונטרמן ביחס לגיור עולים מרוסיה.^[29] עם זאת, האחיעזר חווה דעתו שאין למחות במגיירים באופן זה: "אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור, ולצאת במחאה גלויה נגד הגרות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר, ובפרט הילדים שבאמת על פי דין אפשר לגיירם".^[30][31]
• שיטת האגרות משה (ר' משה פיינשטיין):^[32] - שיטה זו נוטה לחומרא, ולפיה הבא להתגייר חייב לקבל עליו את כל המצוות. קבלת מצוות המשיירת, ולו מקצתן, פוסלת את הגיור. לפי שיטה זו, אם גיירו את מי שקיבל עליו את המצוות "חוץ מדבר אחד" – גיורו בטל, וזאת אף אם הסיבה שגר אינו מעוניין לקיים את כל המצוות היא "לתיאבון" (משיקולים אינטרסנטיים) ולא כעמדה עקרונית. במקרה בו אישה בקשה להתגייר, והייתה נשואה בנישואין אזרחיים לכהן, קבע הרב פיינשטיין שגם אם תקבל עליה את כל המצוות, אבל לא תקבל עליה את האיסור לגיורת להינשא לכהן - גיורה בטל, כיוון שלא קיבלה עליה אחת מן המצוות. במקרה אחר נשאל הרב פיינשטיין על גיורת שבעת קבלת המצוות חשבה בלבה שתלך ביום טוב למקום עבודתה בגלל דוחק הפרנסה, אך תשתדל למעט באיסורים (לא תכתוב וכיוצא בזה). בנסיבות אלו קבע שהגיור תקף, משום שאילוצי פרנסה משקלם כבד ונחשב כאונס בדיני נפשות, ודינה כדין המתגייר על דעת שאם יאיימו על חייו יעבור אף על שלוש העבירות שדינן ייהרג ואל יעבור, שגיורו תקף.^[33]

פרשנים שונים עסקו במי שקיים את ההליך הפורמלי של הגיור, דהיינו מילה (לגברים) טבילה וגיור בפני בי"ד, אך למפרע התגלה פגם בקבלת המצוות. פגם בקבלת המצוות יכול להיות היעדר כל כוונה לקבל מצוות, או קבלה של חלקן בלבד, או רק קבלת היסודיות שבהן בלבד, כגון שבת וכשרות.

כעקרון בסופו של מעשה הגיור נשלמת הגרות: "טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו". גם אם המתגייר חזר לסורו, אי אפשר להפקיע את גרותו. בנסיבות אלו הוא נחשב "ישראל מומר" ולא כגוי.^[1] הרציונל לכך הוא עקרון סופיות הגיור. קביעת הסטאטוס האישי צריכה להיות ברורה וסופית ולא רופפת ומשתנה.^[34] ברם, כאשר מתברר שהיה פגם בקבלת המצוות בעת הגיור, אפשר שהגיור בטל. התחייבות המתגייר לקבל מצוות היא בעצם מהותו של הגיור. במקרים בהם קבלת המצוות, נעשתה למראית עין בלבד, לא יעלה על הדעת לומר שלא נוכל לערער אחר תוקף פעולת המתגייר במרמה. קבלת המצוות היא "היסוד הנפשי" של מעשה הגירות, ומשיש בו פגם, נכון לערער אחר תוקף הגיור ולהפקיעו מעיקרא כאילו לא היה.^[35]

יש כתבו שגם אם המתגייר קיבל את המצוות בפיו בפני בי"ד, אין מניעה עקרונית להצהיר על בטלות הגיור אם ברור שקבלת המצוות בפה הייתה למראית עין בלבד ולא ביטאה רצון אמיתי וקבלה בלב.^[36] מנגד, לדעת הרב חיים דב אלטוסקי הגיור תקף בדיעבד, משום שלפי הרמב"ם קבלת המצוות לא מעכבת בדיעבד, ולפירושו כך גם נפסק בשולחן ערוך, וממילא גם בהיעדר כל כוונה שהיא לקבל את המצוות - הגיור חל, ולכן התנגד לטענות שהחלו להישמע בשנות ה-70 נגד גיורי הרבנות הראשית.^[37]

לדעת הרב עובדיה יוסף, אם ברור 'שלא נתכוונו מעולם לקיים המצוות בפועל, אזי גם בדיעבד יש לומר שאינם גרים. אבל אם לא היה אומדנא דמוכח בשעת הגיור, אף על פי שבסופו של דבר הם חזרו לסורם, דינם כישראל מומר, שאע"פ שחטא – ישראל הוא'.^[38] מנגד, יש סוברים שגם אם הגר התכוון בשעת הגיור לעבור איסורים - אין זה מבטל את גירותו, כי קבלת המצוות משמעותה שמבין שהוא מחויב במצוות ומקבל על עצמו שאם יחטא יענש בהתאם.^[39]