ראדק היה, יחד עם רוזה לוקסמבורג, אחד ממנהיגי הסוציאל-דמוקרטיה הפולנית והגרמנית. אחרי מהפכת 1905 באימפריה הרוסית גורש ראדק מהמפלגה הסוציאליסטית הפולנית, בגיל 20. הרשויות הרוסיות כלאו אותו בגלל השתתפותו במהפכה. בשנת 1907היגר ראדק לגרמניה, שם הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD). הוא התפרסם וזכה להכרה בעיקר בתחום מדיניות החוץ, ותקף יחד עם רוזה לוקסמבורג את האגף המתון במפלגה, אבל לאחר שבשנת 1912 גורש גם מהמפלגה הגרמנית, ביקר גם אותה והתקרב למנהיג הבולשביקים הגולה (לימים מייסד ברית המועצות) לנין, והיה אחד האנשים המקורבים ביותר שלו בגלותו בשווייץ. ראדק הוסיף גם בשווייץ לכתוב תחת שם העט פאראבֶּלוּם[1] (Parabellum) מאמרים בקו דומה לשל לנין, טרוצקי וזינובייב.
בספטמבר 1915 השתתף כנציג המפלגה הפולנית בוועידת צימרוולד. כאן נפגשו לראשונה מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה הנציגים הרדיקליים של המפלגות הסציליסטיות באירופה, כדי לאלץ את מפלגותיהם להתנגד למלחמה ולתקציבי המלחמה. ראדק גם חתם על ההצהרה של לנין, שבה דרש להפוך את המלחמה למלחמה נגד הקפיטליזם.
ראדק היה אחד הנוסעים בקרון הרכבת המפורסם שהוביל את לנין בשנת 1917 מגלותו בשווייץ דרך גרמניה לשוודיה הנייטרלית ומשם לרוסיה, וגם היה חבר במשלחת המשא ומתן לשלום בין גרמניה לברית המועצות, שהביאו להסכם השלום של ברסט-ליטובסק.
גם בשנת 1923 ניסה לעזור למפלגה הקומוניסטית הגרמנית בניסיון הפיכה נוסף.
בין טרוצקי לסטלין
אחרי השתלטותו הזוחלת של סטלין על המפלגה והמדינה הורחק ראדק ממרכזי הכוח ומונה לנשיא הראשון של אוניברסיטת סון-יט-סן במוסקבה. בשנת 1927, בעקבות תבוסה של האופוזיציה השמאלית, גורש רדק מהמפלגה ונשלח לסיביר. אחרי חזרתו בשנת 1929 השתלב שוב כעיתונאי בכיר, ופתח בעצם בשנת 1934 על ידי אחד המאמרים את עידן פולחן האישיות של סטלין.
בשנת 1937 הואשם ראדק, במסגרת הטיהורים הגדולים של סטלין, והורשע במשפט הראווה השני של מוסקבה, ונגזרו עליו עשר שנות גלות. הוא נהרג בכלא ורכנאורלסק. על פי הגרסה מתקופת סטלין, הוא נהרג על ידי אסיר אחר. כפי שהובהר לאחרונה, הוא נהרג בהוראה ישירה של לברנטי בריה וסטלין על ידי אסיר שהובא במיוחד מכלא אחר והשתחרר לאחר ביצוע המעשה.
