צימוק הוא ענב המשומר על ידי יבושו. מאכל הקיים זה אלפי שנים ומיוצר במדינות בהן שכיח גידול גפן.
צימוקים מתוקים עקב תכולת הסוכר הגבוהה שבהם. אפשר לאכול אותם כפי שהם או לבשל ולאפות איתם. בצימוקים שחלפו מספר חודשים מתהליך הכנתם מתגבש הסוכר ומרקמם הופך גרגרי אך עדיין ניתן לצרוך אותם. ניתן להחזיר לצימוקים ממרקמם על ידי השרייתם בנוזל, או נוזל חם, הליך שכיח בבישול ובאפייה, המפחית מדביקותם.
הצימוק מופיע מספר פעמים בתנ"ך[1] כמאכל הניתן כמתנה או כצידה לדרך בשל שימורו. בארץ ישראל הקדומה מוזכר הצימוק ביחד או בסמוך לדבלה, התאנה המיובשת. תאנים כמו הגפן הם פירות נפוצים בארץ ישראל ופשוטים לייבוש. כמו כן עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל והתפשטות האסלאם האוסר צריכת אלכוהול שכך ייצור היין הנרחב שהיה בפלשתינה הביזנטית, וגידולי הגפן הרבים הוסבו בעיקר לשימורי צימוקים, דיבס ו"מלבן"- "לדר ענבים".
חומר הגלם ותהליך עיבוד הצימוק
הזנים השכיחים ביותר בייצור צימוקים בהירים הם זני סולטנינה[2], בעיקר "תומפסון" וכן "פרלט", ועבור צימוקים כהים הזנים "סופריור", "125", "פלם" ועוד. ככל שתכולת הסוכר גבוהה יותר כך הצימוק ישמר עסיסי ובשרני יותר.
הצימוק ניתן להכנה מכל סוגי הענבים. בתהליך הייבוש המסורתי מיד לאחר הבציר פורסים הענבים על יריעות בכרם תחת השמש, מוגבהים מן הקרקע ומכוסים ברשת על מנת למנוע פגיעה של מזיקים. לאחר מספר ימים הצימוקים מוכנים. בתהליכים מתועשים ניתן לייבש הענבים במהירות בתנורים עם קונבקציה - אוויר חם. לקבלת צימוקים בהירים משרים הפרי בגופרית דו-חמצנית ומייבשים בחום. בתום תהליך הייבוש, הצימוקים מחוברים עדיין לשדרות ולגבעולים. מכניסים התוצרת למיכל צנטריפוגה, שבדפנותיו הפנימיים בליטות זקורות. במהלך הסיבוב התוצרת נזרקת על הדפנות ולבסוף נופלת לתחתית, משב חזק של אוויר נוסף כדי להסיר מפגעים קלים כאבק וחרקים. בהמשך, התוצרת עוברת על מסוע לשטיפה ומיון ידני, עד שלב האריזה.
.jpg)
