בניגוד לדעה שרווחה באירופה לפיה "המלחמה תיגמר עד חג המולד", צפה קיצ'נר מערכה ארוכה. צבא היבשה הבריטי היה, באופן מסורתי, קטן ומשני לצי הבריטי המפואר. יתר על כן, לרוב הופעלו כוחות צבא היבשה ברחבי האימפריה הבריטית ובבריטניה גופא לא היה כמעט כוח צבאי משמעותי ("צבא טריטוריאלי"). לפיכך, עם הכרזתה של בריטניה על שיגור חיל משלוח לעזרת צרפת ובלגיה, היה צורך לגייס ולאמן במהירות כוח צבאי.
גיוס
בשלב זה ביקשו צעירים רבים להתגייס והגיוס היה התנדבותי באופן מלא. כיתות שלמות של בוגרי בית ספר תיכון, עמיתים לעבודה וחברי ילדות בני אותו כפר או שכונה התגייסו יחדיו למה שכונה "גדודי חברים" (Pals' Battalions), תופעה שהפכה קטסטרופלית בעקבות קטלניותה של המלחמה שמחקה כך שכבות-גיל שלמות. בנוסף גויסו חיילים ותיקים שפרשו משירות, בעיקר ככוח עזר וכמדריכים עבור הכשרת הטירונים הצעירים. לשכות גיוס רבות נפתחו ברחבי הממלכה וכרעו תחת עומס המבקשים להתנדב לשירות, תחנות המשטרה שימשו פעמים רבות כלשכת גיוס מקומית. לאחר 1916, כאשר נודעו מוראות המלחמה, שכך מאוד זרם המתנדבים.
באוגוסט 1914 לבדו גויסו 100,000 החיילים הראשונים, הם כונו "קבוצה K1" ( Army Group K1) ונשלחו לחזית החל ממאי 1915. עד דצמבר נוצרו עוד שלוש קבוצות של הצבא החדש (K2, K3, K4) עם שש דיוויזיות רגלים וכ-100,000 איש בכל אחת. בדצמבר הוצאה פקודה ליצירת "הצבא החדש החמישי" (Fifth New Army), שהפכה את K4 לכוח מילואים. עד ראשית 1916 נשלחו כולם לחזית בצרפת. "הצבא החדש השישי" (Sixth New Army) הוכרז במאי 1915.
הכשרה
המתנדבים הועברו מלשכות הגיוס למחנות מאולתרים לצורך טירונות, אימונים והכשרה צבאית מקצועית. לרוב המסגרות לא היה ציוד בסיסי, לא מדים ולא נעלי צבא והם נדרשו להביא עמם ביגוד ונעליים. רבים צוידו בציוד מיושן ולא אחיד מימי מלחמת הבורים, כולל ביגוד בצבע כחול (שנודע בשם Kitchener Blue). מגביות שנערכו בציבור גייסו מימון לציוד החיילים. לצורך האימונים גויסו קצינים ותיקים ואנשי צבא הודו הבריטית.
חלק מהלוחמים הוכשרו כמקלענים, אנשי ארטילריה קלה, הנדסה קרבית ומקצועות תומכי לחימה אחרים. עקב הגיוס ההתנדבותי וההכשרה החפוזה היה הצבא החדש עתיר מוטיבציה (ולפיכך כונו חייליו "אריות" - Lions) אך דל בכישרון ויכולת קרביים ולפיכך נתפס לעיתים כ"בשר תותחים".[1]