בעבר פתילת המדבר שויכה למשפחת האסקלפיים. משפחה זו בוטלה וצורפה למשפחת ההרדופיים[2].
מאפיינים
עליו של העץ רחבים ושעירים, וכאשר פוצעים אותם, נוטף מהם מיץ חלבי רעיל. הצמח מכיל גליקוזיד[3], אשר במינון נמוך יכול לשמש לטיפול בנגעים בעור. פרחי העץ לבנבנים-ורודים. פירותיו עגולים וגדולים, וצורתם כצורת התפוח, אך כאשר פותחים את הפרי מגלים כי הוא כמעט חלול לגמרי, ובתוכו רק ציציות שיער וזרעים.
שמו העממי של העץ קשור לאגדה: כשהפך אלוהים את סדום ועמורה, הפך גם את העצים לעצי סרק. כך הפך עץ התפוח הצומח בסדום לעץ פרי, שנראה יפה אך פריו רע.
יש המזהים את ה"בוץ" המוזכר במקרא ובחז"ל עם בד שהפיקו מאותן ציציות שיער המצויות בפירותיו של צמח פתילת המדבר.[4]
יוסף בן מתתיהו (המאה ה-1 לספירה) מתאר את הפרי, בתיאורו את ארץ סדום: ”וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קליפתו דומה לצבע פרי עץ-מאכל, אולם בהתלשו בכף הוא כלה כעשן וכאבק” ([5].).
יש המזהים את פתילת המדבר הגדולה עם פתילת המדבר המוזכרת במשנה במסכת שבת, בהקשר לסוג הפתילות האסורות לשימוש בשבת, שנעשו מה"שערות" הצמודות לזרע הפרי ששימשו להכנת פתילות: ”אין מדליקין לא בלכש ולא בחסן... ולא בפתילת המדבר” (משנה, מסכת שבת, פרק ב', משנה א').
הפרחים מואבקים על ידי מינים שונים של דבורי עץ (Xylocopa spp.). בישראל המאביקים הם דבורת-העץ הצהובה (X. pubescens) ודבורת-העץ השחורה (X. sulcatipes).
תפוצה בארץ ישראל
התפוצה בארץ ישראל: העץ מצוי בערבות הירדן, בערבה ובאדום; נדיר במדבר שומרון, בבקעת ים המלח ובדרום הנגב; נדיר מאוד בגולן, בגליל התחתון, בבקעת כנרות, בחוף הגליל, בהר הנגב ובעמון. פתילת המדבר הגדולה הוא צמח מוגן בישראל.[6]
_2.jpg)
