פקודת הקומיסר (בגרמנית: Kommissarbefehl) היה צו שהוציא הפיקוד העליון של הוורמאכט ב-6 ביוני 1941 לפני מבצע ברברוסה. שמו הרשמי היה קווים מנחים לטיפול בקומיסרים פוליטיים (Richtlinien für die Behandlungscher Kommissare). הוא הורה לוורמאכט שכל קומיסרסובייטי שיזוהה בין החיילים השבויים יוצא להורג כי הוא אוכף את "האידאולוגיה היהודית-בולשביסטית" בכוחות הצבא האדום. היה זה אחד מסדרת צווים פליליים שהוציאה ההנהגה הנאצית, ואחת מפקודות הפיהרר.
על פי הצו, יש להרוג את כל אותם אסירים שניתן לזהותם כ"בולשביסטים או נציגים פעילים של האידאולוגיה הבולשביסטית".[1]
היסטוריה
תכנון מבצע ברברוסה החל ביוני 1940. בדצמבר 1940 החל היטלר ברמיזות[2] לגנרלים בכירים על אופן ניהול המלחמה, וכך אמד את תגובתם לשיתוף פעולה עם האס אס ב"נטרול הבולשביקים", שיתוף פעולה שהתבטא בהנחיית הפיהרר 21 ב-18 בדצמבר 1940. הוורמאכט כבר היה פוליטי במידה מסוימת, לאחר שהשתתף בליל הסכינים הארוכות של ארנסט רהם ושותפיו ב-1934, פעולה נגד קומוניסטים בחבל הסודטים ב-1938, ופעולה נגד גולים פוליטיים צ'כים וגרמנים בצרפת ב-1940.[3] ב-3 במרץ 1941 הסביר היטלר ליועציו הצבאיים הקרובים כיצד לנהל את מלחמת ההשמדה. באותו יום, הוראות המשלבות את דרישותיו עברו לענף L של הפיקוד העליון של הוורמאכט תחת סגן המפקד ולטר ורלימונט. אלה היו בסיס ל"קווים מנחים בתחומים מיוחדים להנחיה מס' 21 (תיק ברברוסה)" שדנו, בין היתר, ביחסי הצבא והאס אס במרחב המבצעים, הנובעים מה"צורך לנטרל מיד בולשביקים וקומיסרים מובילים".[4]
הדיונים התקיימו ב-17 במרץ 1941, במהלך ועידת מצב, שבה נכחו ראש המטה הכללי של המפקדה העליונה של כוחות היבשה של הוורמאכט (OKH), פרנץ האלדר, גנרל אדוארד וגנר וראש המחלקה המבצעית של OKH אדולף הויזינגר. היטלר הכריז: "יש להשמיד את האינטליגנציה שהקים סטלין. האלימות האכזרית ביותר אמורה לחול באימפריה הרוסית הגדולה" (מצוטט מיומן המלחמה של האלדר, 17 במרץ).[5]
ב-30 במרץ נאם היטלר בפני יותר מ-200 קצינים בכירים בקנצלריית הרייך. בין הנוכחים היה הלדר, שהקליט את נקודות המפתח של הנאום. היטלר טען כי המלחמה נגד ברית המועצות "לא יכולה להתנהל בצורה אבירית", משום שזו מלחמה של "אידאולוגיות והבדלי גזע". עוד הכריז כי יש "לחסל" את הקומיסרים ללא רחמים משום שהם "נושאי אידאולוגיות המנוגדות ישירות לנציונל-סוציאליזם".[6] היטלר קבע את "השמדתם של הקומיסרים הבולשביקים והאינטליגנציה הקומוניסטית" ובכך הניח את היסודות לפקודת הקומיסרים, וכן דחה את הרעיון של משפט צבאי על עבירות שביצעו חיילים גרמנים והדגיש את האופי השונה של המלחמה במזרח מהמלחמה במערב.[7]
היטלר היה מודע היטב לכך שהפקודה הזו אינה חוקית, אך באופן אישי פתר מראש כל חייל שהפר את החוק הבינלאומי בכך שאכף את הפקודה הזו. הוא אמר שאמנות האג משנת 1899 ו-1907 לא חלות מאחר שהסובייטים לא חתמו עליהן.[6] ברית המועצות, כישות מובחנת מהאימפריה הרוסית, לא חתמה, למעשה, על אמנת ז'נבה משנת 1929. עם זאת, גרמניה עשתה זאת, והייתה מחויבת לסעיף 82, האומר ש"אם בזמן מלחמה אחד הלוחמים אינו צד לאמנה, הוראותיה יישארו בכל זאת בתוקף בין הנלחמים שהם צדדים לה."
פקודת הקומיסר:
הנחיות לטיפול בקומיסרים פוליטיים
במאבק נגד הבולשביזם, אין לסמוך על דבקותו של האויב בעקרונות האנושות או המשפט הבינלאומי. במיוחד ניתן לצפות שמי מאיתנו שנלקח בשבי יזכה ליחס של שנאה, אכזריות וחוסר אנושיות מצד קומיסרים פוליטיים מכל סוג.
על הכוחות להיות מודעים לכך:
1. בקרב זה, הרחמים או שיקולי המשפט הבינלאומי שקריים. הם מהווים סכנה לביטחוננו ולהרגעה המהירה של השטחים הנכבשים.
2. היוצרים של שיטות הלחימה הברבריות, האסיאתיות, הם הקומיסרים הפוליטיים. לכן יש לנקוט נגדם צעדים חמורים מיידיים וללא היסוס. לכן, כאשר הם נלכדים בקרב, יש לירות בהם בנשק חם כדבר שבשגרה.
ההוראות הבאות חלות גם על:
3. ... קומיסרים פוליטיים כסוכנים של חיילי האויב, הניתנים לזיהוי על ידי התג המיוחד שלהם - כוכב אדום עם פטיש זהב ומגל על השרוולים .... יש להפריד אותם מיד מהשבויים כבר בשדה הקרב. הדבר הכרחי, כדי למנוע מהם כל אפשרות להשפיע על החיילים השבויים. אין להכיר בקומיסרים אלה כחיילים; ההגנה המגיעה לשבויי מלחמה לפי החוק הבינלאומי אינה חלה עליהם. כשהם הופרדו, יש לחסל אותם.
4. קומיסרים פוליטיים שלא אשמים בשום פעולת אויב וגם לא חשודים בכך, צריכים להישאר ללא פגע לעת עתה. רק לאחר חדירה נוספת למדינה ניתן יהיה להחליט האם ניתן להשאיר את בעלי התפקידים הנותרים במקומם או למסרם לזונדרקומנדו. המטרה צריכה להיות שהאחרון יבצע את ההערכה.
בשאלה "אשם או לא אשם", ההתרשמות האישית מיחסו ומהופעתו של הנציב צריכה להיחשב יותר מעובדות המקרה שאולי לא ניתן יהיה להוכיחן.
— פקודת הקומיסר
תגובה
את הטיוטה הראשונה של פקודת הקומיסר הוציא הגנרל אויגן מילר ב-6 במאי 1941. טיוטה זו קראה לירות בכל הקומיסרים על מנת שלא יגיע כל קומיסר שנתפס למחנה שבויים בגרמניה. [8] ההיסטוריון הגרמני הנס-אדולף ג'ייקובסן כתב:
מעולם לא היה ספק בתודעתם של מפקדי הצבא הגרמני שהפקודה סיכלה בכוונה את החוק הבינלאומי; הדבר מוכח מהמספר הקטן מהרגיל של עותקים כתובים של פקודת הקומיסר שהופצו. [9]
הפסקה שבה קרא הגנרל מילר למפקדי הצבא למנוע "הגזמות" הוסרה לבקשת הפיקוד העליון של הוורמאכט. [10]בראוכיטש תיקן את הצו ב-24 במאי 1941 על ידי צירוף הפסקה של מילר וקריאה לצבא לשמור על משמעת באכיפת הצו. [11] הטיוטה הסופית של הצו הוצאה על ידי הפיקוד העליון של הוורמאכט ב-6 ביוני 1941 ונמסרה רק למפקדים הבכירים ביותר, שקיבלו הוראה ליידע את פקודיהם בעל פה. [11]
התעמולה הנאצית הציגה את מבצע ברברוסה כמלחמה אידאולוגית-גזעית בין הנאציזם הגרמני לבין "יודאו-קומוניזם", תוך דה-הומניזציה של האויב הסובייטי ככוח של "תת-אדם" סלאבי וכפראים "אסיאתיים" העוסקים ב"שיטות לחימה אסייתיות ברבריות" על ידי קומיסרים יהודים מרושעים שחיילים גרמנים לא צריכים לרחם עליהם. [12] רוב קציני הוורמאכט והחיילים נטו להתייחס למלחמה במונחים נאציים, וראו את יריביהם הסובייטים כתת-אדם. [13]
אכיפת צו הקומיסר הובילה לאלפי הוצאות להורג.[14] ההיסטוריון הגרמני יורגן פורסטר כתב ב-1989 שטענת רוב מפקדי הצבא הגרמני בזיכרונותיהם, וטענת היסטוריונים גרמנים כמו ארנסט נולטה, לפיה פקודת הקומיסר לא נאכפה, היא טענה שגויה.[14] רוב היחידות הגרמניות ביצעו את צו הקומיסר.[15]אריך פון מאנשטיין העביר את פקודת הקומיסר לפקודיו, שהוציאו להורג את כל הקומיסרים שנתפסו, ועל כך הרשיע אותו בית משפט בריטי ב-1949.[16] לאחר המלחמה שיקר מאנשטיין וטען שלא ציית לפקודת הקומיסר, שהתנגד לפקודה ומעולם לא אכף אותה.[17] ב-23 בספטמבר 1941, לאחר שביקשו מספר מפקדי ורמאכט לרכך את הפקודה כדי לעודד את הצבא האדום להיכנע, היטלר דחה "כל שינוי של הפקודות הקיימות בנוגע ליחס לקומיסרים הפוליטיים". [18]
כאשר נודע על פקודת הקומיסר לצבא האדום, התעוררה התנגדות חזקה יותר לכוחות הגרמנים.[19] אפקט לא רצוי זה צוטט בפניות גרמניות להיטלר (למשל על ידי פון שטאופנברג), שביטל את פקודת הקומיסר לאחר שנה, ב-6 במאי 1942. [20] הפקודה שימשה כראיה במשפטי נירנברג וכחלק מדיון בשאלה הרחבה יותר בדבר חובתם של הגנרלים הגרמנים למלא אחר פקודות היטלר גם כאשר ידעו שהפקודות הללו אינן חוקיות.
^ 12Shirer, The Rise and Fall of the Third Reich (Touchstone Edition) (New York: Simon & Schuster, 1990)
^Alex J. Kay, Exploitation, Resettlement, Mass Murder: Political And Economic Planning for German Occupation Policy in the Soviet Union, 1940–1941, New York: Berghahn Books, (2011) [2006], ISBN ISBN 978-1-84545-186-8.
Jürgen Förster: "The Wehrmacht and the War of Extermination Against the Soviet Union" pages 494-520 from The Nazi Holocaust Part 3 The "Final Solution": The Implementation of Mass Murder Volume 2 edited by Michael Marrus, Westpoint: Meckler Press, 1989 ISBN 0-88736-255-9.
Förster, Jürgen (2005). "The German Military's Image of Russia". In Erickson, Ljubica; Erickson, Mark (eds.). Russia War, Peace and Diplomacy. London: Weidenfeld & Nicolson.
Hartmann, Christian (2013). Operation Barbarossa: Germany's War in the East, 1941–1945. Oxford and New York: Oxford University Press. ISBN978-0-19-966078-0.
Jacobsen, Hans-Adolf (1968). "The Kommissarbefehl and Mass Executions of Soviet Russian Prisoners of War". In Krausnick, Helmut; Buchheim, Hans; Broszat, Martin; Jacobsen, Hans-Adolf (eds.). Anatomy of the SS State. New York: Walker and Company. ISBN978-0-00-211026-6.
Helmut Krausnick: "Kommissarbefehl und 'Gerichtsbarkeitserlass Barbarossa' in neuer Sicht," In: Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte. 25, 1977, pp. 682–738.
Reinhard Otto: "Wehrmacht, Gestapo und sowjetische Kriegsgefangene im deutschen Reichsgebiet 1941/42." Munich 1998, ISBN 3-486-64577-3.
Felix Römer: "Der Kommissarbefehl. Wehrmacht und NS-Verbrechen an der Ostfront 1941/42." Schöningh, Paderborn 2008, ISBN 978-3-506-76595-6.
