פסולת אלקטרונית היא ציוד או אמצעים אשר אינם יכולים עוד לשרת את המטרה שלשמה יוצרו ועל פי הדירקטיבה האירופאית פועלים על מתח חשמלי עד 1,000 וולט בזרם חילופין או 1,500 וולט בזרם ישר.

פסולת אלקטרונית מכילה חומרים רעילים רבים ביניהם עופרת, סלניום, כספית, קדמיום, בריליום, בדיל ומעכבי בעירה בחלקי הפלסטיק השונים. טיפול בפסולת אלקטרונית עלול לכלול סיכון רב לעוסקים במיחזורו ויש לנקוט באמצעי זהירות מחמירים ביותר. בעיית הפסולת האלקטרונית בעולם חמורה ביותר ובבסיסה עומדת הבעיה של הגעת פסולת אלקטרונית למשרפות ומזבלות ציבוריות בהן לא נעשה טיפול ראוי. בנוסף, מדינת ישראל דלה בשטחי הטמנה ועל כן גם סוגיה זו מהווה סיכון אקולוגי משמעותי.

בנוסף לכך, פסולת אלקטרונית מכילה יסודות נדירים רבים אשר נידרשים לתעשיות הטכנולוגיה השונות, ואשר מיחזורם מתוכה יכול להביא לחיסכון כספי ניכר, ולהפחתת התלות באספקה שלהם מסין שהיא המפיקה הגדולה בעולם של חומרים אלה.

על פי דו"ח של ארגון Global E-waste Statistics Partnership, היקף הפסולת האלקטרונית גדל בהדרגה, ועמד בשנת 2019 על 53.6 מיליון טון^[1].

איסוף פסולת אלקטרונית הוא האתגר המרכזי במיחזורה. אתגרי האיסוף העומדים בפני רשויות החוק או גופים מסחרים מחייבים יצירתיות בהתמודדות עם עלית מחירי התפעול והלוגיסטיקה אל מול הרווחיות המזערית שבמיחזור הפסולת האלקטרונית. את שורש הבעיה ניתן למצוא במוצרי חשמל גדולים כדוגמת מקררים אשר עלות הובלתם עולה על התועלת הניתנת להפיק מחומרי הגלם המופקים בהליך המיחזור. מאז שלהי שנות התשעים נעשו ברחבי העולם ובמערב אירופה בעיקר ניסיונות רבים ליצור מנגנוני איסוף עירוניים לפסולת אלקטרונית. האתגרים באיסוף פסולת אלקטרונית הם החל מעצם היותה כבדת משקל, עד לסיכונים שבאיסופה במכלי רחוב דרך גנבות, וונדליזם ופריצות. בשנים האחרונות נמצא פתרון יעיל של הקמת מרכזי איסוף במוסדות ובתי עסק כחלק מרעיון של מעורבות חברתית או חובה רגולטורית כפי שנחקק בישראל בחוק הפחתת פסולת אלקטרונית 2011. בישראל הוקמו מספר אתרים לאיסוף במוסדות ובתי עסק אשר נהנים מפעילות ירוקה ואקולוגית למען עובדי ולקוחות המקום. על פי דוקטורט הנכתב במסצוסטס בשנת 2008, על מנת להגיע למיקסום האיסוף לפסולת אלקטרונית נידרשת נגישות קבועה של אחד מבני המשפחה לנקודת איסוף או נקודה ברדיוס של קילומטר מרובע אחד בכל בית אב.^{[דרוש מקור]}

שיטת החקיקה המקובלת כיום בעולם, לאחר מספר מסלולי חקיקה מאז שלהי שנות התשעים, היא גישת ה-EPR, גישה הקובעת שני בסיסים לטיפול בפסולת האלקטרונית. הבסיס הראשון הוא הבסיס החוקי המחייב יצרנים, יבואנים ומשווקים למיכסות מיחזור קבועות בחוק של פסולת אלקטרונית ביתית ותעשייתית והבסיס השני הוא פעילות התנדבותית או מתומרצת על מנת לדרבן יצרנים ומשווקים להקים בשטחם אתרי איסוף לפסולת אלקטרונית ולהעבירה למיחזור.

הדירקטיבה האירופאית WEEE מסווגת את הפסולת האלקטרונית למספר מרכיבים המושפעים לדרך האיסוף, המיחזור ומידת הנזק הסביבתי הנגרם.

בנספח 1A מציינת הדירקטיבה קטגוריות של פסולת אלקטרונית:

1. מכשירים גדולים במשקי בית (מקררים, תנורים, מזגנים)
2. מכשירים קטנים במשקי בית (טוסטרים, מגהצים)
3. מכשירי תקשורת (מחשבים, טלפונים סלולריים)
4. מכשירי צריכה (טלוויזיות, רדיו, מערכות סטריאו)
5. מכשירי תאורה (נורות, פלואורסצנטים)
6. מכשירים אלקטרוניים (מקדחות, מטחנות)
7. צעצועים, פנאי וספורט (משחקי וידאו, ציוד צלילה)
8. מוצרים רפואיים (קרדיולוגיה, מעבדה)
9. מכשירי בקרה ושליטה (גלאי עשן, תרמוסטטים)
10. מכשירים אוטומטיים למכירה (משקאות, מוצרים)

הדירקטיבה מדגישה את הפסולת הדיגיטלית (קטגוריות 3, 8, 9 ו-10) כרעילות ביותר ואת קטגוריות המוצרים "הלבנים" כמאתגרות ביותר לאיסוף ומחייבות מעורבות ממשלתית פעילה (קטגוריות 1, 4 ו-7).

בשונה מפסולות אחרות מזוהה פסולת אלקטרונית מזהמת בעיקר עם חומרים אשר עמידים בפירוק ביולוגי ומצטברים ברקמות החי (PBT: Persistent Bioaccumulative Toxins). הבעיה בהצטברות PBT היא בגידול המסה בשרשרת המזון ומעצם היות האדם הגורם העומד בראשה, זהו החי הנפגע ביותר.

מספר דוגמאות: בטלפונים סלולרים וכן בטלפונים חכמים ניתן למצוא ארסן, אנטימון, נחושת, קדמיום, בריליום, אבץ, ניקל ועופרת בכמויות נכבדות אשר גורמות לנזקים עצביים בבני אדם, פגיעה בהתפתחות (ילדים ונשים בעיקר), סרטן והשפעות גנטיות. במחשב ביתי ניתן למצוא זרחן, מעכבי בעירה PBDE, בריום, כרום שש ערכי, פלסטיק, עופרת, קדמיום כספית ובריליום. בנורות פלואורסצנטיות רגילות וקומפקטיות ניתן למצוא כמויות גדולות של כספית בתצורת גז וחומרים נוספים. תאורת LED מכילה את כל החומרים הרעילים שיש במחשבים, טלפונים סלולריים וכן טלפונים חכמים וכן במוצרי אלקטרוניקה נוספים.

בתוך הפסולת האלקטרונית ישנם חומרי גלם יקרי ערך, כמו ברזל, נחושת או זהב. כאשר פסולת זו אינה מתמחזרת, חומרי גלם אלו יורדים לטמיון מבחינה כלכלית וסביבתית (במיוחד במקרים בהם המוצרים האלקטרונים נשרפים).

דו"ח של ארגון Global E-waste Statistics Partnership העריך, נכון לשנת 2019, שאבדו באופן זה חומרי גלם בשווי מצטבר של בערך 57 מיליארד דולר^[1].

אם יוגבר המחזור של פסולת אלקטרונית זו, או לכל הפחות של חומרי גלם אלו, הדבר יכול לסייע בפיתוחה של כלכלה מעגלית, אשר מנצלת באופן יעיל יותר כל משאב^[1].

ההתייחסות לפסולת אלקטרונית בעולם כמזהם פוטנציאלי התחילה כאשר זיהו מחוקקים ורגולטורים מתקדמים כי הגידול בצריכת האלקטרוניקה גדל באופן משמעותי. אם בתחילת שנות השמונים נרכשו על ידי צרכנים בארצות הברית 500,000 טון של ציוד אלקטרוני, בשנות התשעים הוכפלה הכמות והגיעה למיליון טון צריכה ובשנות האלפיים שולשה הכמות והגיעה ל-1,500,000 טון צריכה. באמצע שנות התשעים החלה תנועה של רגולציות ופעולות חקיקה אקטיביות בעיקר בצפון ומערב אירופה. הראשונה לפעול הייתה שווייץ בשנת 1994 אשר נקטה בשיטת ה-EPR לאיסוף חוזר על ידי צרכנים. מאז ועד היום ההצלחה בשווייץ מהווה מודל לחיקוי כדוגמה למערכת איסוף ומיחזור אופטימלית אשר מצליחה לאסוף כ-80% מהפסולת האלקטרונית המיוצרת על ידי צרכני המדינה.

מדינות נוספות אשר פעלו בנושא היו הולנד בשיטת "ישן כנגד חדש" בשנת 1999, בשנת 2001 הצטרפה גם שוודיה לשיטת האיסוף הממשלתי ובשנים 2005 - 2006 גם מספר מדינות בארצות הברית החלו בתהליך ממשלתי איטי אשר השאיר מקום לפעילות משק ענפה בתחום המיחזור. מספר המדינות שמאמצות מדיניות אקטיביות לטיפול בנושא ממשיך לעלות בהדרגה, ועלה משנת 2014 ועד אמצע שנת 2020 מ-61 מדינות ל-78. עם זאת, חלק מהצעדים שמאמצות המדינות נחשבים על ידי ארגונים העוסקים בנושא לצעדים חלשים ולא אפקטיביים^[1].

גופים בין לאומים כגון BAN מבצעים מעקבים שוטפים אחר פסולת אלקטרונית בעולם ומפרסמים דוחות מפורטים על נתוני ההפצה והטיפול הלקוי בפסולת זו^[2].

בשנת 2021 פיתחה צרפת מדד שמדרג מוצרים לפי הקלות שבה ניתן לתקנם. ביולי 2021 הוציא נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, צו של "זכות לתיקון", לפיו באחריות נציבות הסחר הפדרלית לבצע אכיפה שתסייע לצרכנים לתקן מוצרים אלקטרונים ולהשיג חלקי חילוף^[3].

על פי דו"ח של ארגון Global E-waste Statistics Partnership, זוהי התפלגות הפסולת האלקטרונית על פי יבשות, נכון לשנת 2019^[1]:

• אסיה - 24.9 מיליארד טון
• אמריקה - 13.1 מיליארד טון
• אירופה - 12 מיליארד טון
• אפריקה - 2.9 מיליארד טון
• אוקיאניה - 700 מיליון טון

על פי הדו"ח, נכון לשנת 2019, רק 17.4% מכלל הפסולת האלקטרונית נאספה למחזור^[1].

על פי דיווח של המשרד להגנת הסביבה משקל פסולת הציוד האלקטרוני והחשמלי בישראל מוערך בכ-130,000 טון בשנה (13 ק"ג לאדם), והוא גדל בשיעור גבוה יותר מהגידול הכולל בכמות הפסולת המוצקה בישראל. כמות הפסולת האלקטרונית מהווה כ-3% מכל כמות הפסולת המוצקה בישראל^[4]. הפסולת האלקטרונית היא המקור לכ־70% מסך הרעלים המסוכנים באוויר, בקרקע ובמי תהום. רק חלק קטן מהפסולת האלקטרונית נאסף למיחזור. בשנת 2023 נאספה כמות פסולת אלקטרונית השווה לכ־15% מהמכירות למגזר הביתי^[4]. ב-12 בינואר 2014 הכיר מנהל ציוד וסוללות במשרד להגנת הסביבה, בשתי חברות כ"גוף יישום מוכר": מ.א.י - תאגיד מחזור אלקטרוניקה לישראל בע"מ ואקומיוניטי – תאגיד חברתי למחזור פסולת אלקטרונית בע"מ^[5]. תפקידם של גופי היישום המוכרים הוא לפעול לקיום חובות היצרנים והיבואנים ולדאוג לאיסוף ומחזור הפסולת.

החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, תשע"ב-2012, נכנס לתוקפו ב-1 במרץ 2014. מטרת החוק היא ליצור הסדרים שיובילו להפחתת ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות השליליות של ציוד חשמלי ואלקטרוני, סוללות ומצברים ושל הפסולת הנוצרת מהם. זאת על ידי עידוד שימוש חוזר, צמצום כמות הפסולת ומניעת הטמנתה. החוק מיישם פרקטיקות בינלאומיות אירופאיות מומלצות, (WEEE) ומהווה נדבך נוסף במדיניות המשרד להגנת הסביבה לטיפול בפסולת מוצקה. ההסדרים שנקבעו בחוק מטילים, בין היתר, אחריות על כל הגורמים בשרשרת המכירה של ציוד חשמלי ואלקטרוני (יצרנים, יבואנים, משווקים ומחזיקים בפסולת הציוד).

יבואנים ויצרנים - חובתם להתקשר עם גוף יישום מוכר, לממן פעילותו, לדווח ולעמוד ביעדי מיחזור ביחס ישר למשקל המוצרים שנמכרו בישראל.

משווקי מוצרים חשמליים - חובתם לאסוף מבית הלקוח מוצר ישן במעמד מסירת מוצר חדש ולאפשר החזרת מוצר ישן בחנות במעמד קניית מוצר חדש. על משווק המוכר סוללות לאפשר קליטצת סוללות מהציבור ללא מגבלות קניה קודמת. הכל בכפוף להתקשרות עם גוף יישום מוכר ומימון עלויות התהליך כפי שקבע המשרד להגנת הסביבה. בנוסף, על משווק חלה חובת רישום ודיווח למשרד להגנת הסביבה^[6].

מחזיקים בפסולת אלקטרונית מהמגזר שאינו ביתי - בעל עסק אשר ברשותו כל סוג של פסולת אלקטרונית, יהיה מחויב להתקשר עם גוף יישום מוכר ולהעביר את כלל הפסולת לטיפולו בהתאם להסדרים שנקבעו, זאת מתוך מטרה למנוע העברת הפסולת לסוחרים ולגורמים שאינם מורשים.

רשויות מקומיות- על רשויות מקומיות להתקשר עם גוף יישום מוכר ולאפשר לתושבים ימי איסוף ממדרכות הבתים, מוקדי איסוף ומרכז איסוף עירוני. קיום החוק מותנה בהתקשרות עם גוף יישום מוכר ומיחזור הציוד באמצעותו בלבד. עד כה התקשרו במדינת ישראל עם גופי יישום כמה עשרות רשויות מקומיות.

ביוני 2016 הצהיר בוועדת הכלכלה בכנסת מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, ישראל דנצינגר, על כישלונו באכיפת החוק ועמידה בחובותיו: "לצערי ולבושתי אני לא יכול לעמוד מאחורי הנתונים ולא יודע אם הם נכונים או לא"^[7].

בנובמבר 2018 התפרסם תחקיר של עמותת הפורום לישראל ירוקה בחדשות ערוץ 2 על שריפתה של פסולת אלקטרונית על ידי אקולוגיה לקהילה מוגנת ואקומיוניטי ועל כשלי החוק והמשרד להגנת הסביבה בנושא זה^[8].

בפברואר 2019, המשרד להגנת הסביבה הקשה את העיצומים על הפרת חוק הפסולת והטיל עיצומים על מ.א.י. ואקומיוניטי בסך כולל של כ-270,000 ש"ח בשל הפרת סעיפים שונים בתנאי ההכרה ובשל גילוי שורות של ליקויים^[9].

• מיחזור אלקטרוניקה

מדיה וקבצים בנושא פסולת אלקטרונית בוויקישיתוף

• מדוע חשוב שגם אתם תתחילו למחזר פסולת אלקטרונית? (אורכב 16.06.2020 בארכיון Wayback Machine), 21 בדצמבר 2016, אתר כלכליסט
• מחקר האו"ם לפסולת אלקטרונית בעולם, באתר האו"ם (פסולת אלקטרונית בעולם)
• חובות יבואנים ויצרנים לפי החוק לטיפול בציוד אלקטרוני(הקישור אינו פעיל), חובות יצרנים ויבואנים לפי החוק לטיפול בציוד אלקטרוני.
• סיכום שנת 2014 לחוק מיחזור פסולת אלקטרונית בישראל בישראל סיכום שנת 2014 לחוק מיחזור פסולת אלקטרונית בישראל בישראל.
• הנחיות המשרד להגנת הסביבה בעניין חוק פסולת אלקטרונית, הנחיות המשרד להגנת הסביבה בעניין פסולת אלקטרונית.
• גור מגידו, תחקירנית מתחזה ועלילה על מכירת מידע לחמאס: קמפיין הרפש לחיסול חברת המיחזור, באתר TheMarker‏, 25 בינואר 2019
• שירה מייקין, איך ממחזרים פסולת אלקטרונית?, באתר הארץ, 21 במרץ 2021