נולד באלציי (אנ') שבריינלנד-פפאלץ לרב שמואל אדלר, רבן הראשי של הקהילות היהודיות בעיר, שלימים נעשה רב בית הכנסת עמנו-אל בניו יורק והיה מחשובי מנהיגי התנועה הרפורמית. משפחתו היגרה מגרמניה לארצות הברית כאשר היה בן 6. הוא למד בבתי ספר בקולומביה וסיים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה בהצטיינות בשנת 1870. פליקס אדלר חזר לגרמניה ללימודים באוניברסיטת היידלברג כחלק מהליך הכשרתו לרבנות וקיבל תואר דוקטור מהיידלברג בשנת 1873. בעת שהותו בגרמניה הושפע מאוד מדעות נאו-קאנטיאניות שרווחו אז בגרמניה, בעיקר שבו את לבו מושגים כמו אי-היכולת להוכיח או להפריך את קיום האל ואת חיי הנצח, וקיומו העצמאי של מוסר שאינו תלוי-תאולוגיה, קרי: מוסר אנושי שאינו שואב את כוחו מציווי אלוהי או מדת מסוימת, ולכן מתאים לבני כל הדתות.
כשחזר לארצות הברית בגיל 23, התבקש לשאת דרשה בטמפל עמנואל בו כיהן אביו כרב, הרקע לבקשה הייתה ההנחה כי בבוא העת הוא עתיד לרשת את אביו בהנהגת הקהילה. דרשתו "יהדות העתיד", הכתה בהלם את בני הקהילה, הוא נמנע במכוון מלהזכיר את האל במהלך ההרצאה כולה, והציג את תפיסת היהדות-העתידית שלו כדת אוניברסלית של מוסר, שאינה מצטמצמת לגבולות עם ישראל אלא פונה לאנושות כולה. הייתה זו דרשתו הראשונה והאחרונה בטמפל עמנו-אל.
חברי הקהילה דאגו לו למשרה חלופית כמרצה באוניברסיטת קורנל, הוא נכנס לתפקידו זה ב-1874 אך נאלץ לפרוש שנתיים מאוחר יותר, לאחר שהותקף כאתאיסט. ב-1902 קיבל את הקתדרה לאתיקה פוליטית וחברתית באוניברסיטת קולומביה, ולימד בה עד פטירתו ב-1933.
התנועה האתית (קרויה גם "תנועת התרבות המוסרית") נוסדה ב-1876. אביה המייסד, פליקס אדלר, חשב עליה כעל דת חדשה שתשיל מעליה את הדוגמות הלא מדעיות בעליל של הדתות המסורתיות תוך שמירה וטיפוח של המוקד הדתי והמוסרי שעומד במוקדן. אדלר האמין שהדת המסורתית לא תיטמע בראיית העולם המדעית, ושבכך תצא האנושות נפסדת מאובדן חלקים משמעותיים בדת שיישמטו יחד איתה. הדת היוותה מאז ומעולם השראה למעשים טובים, וסיפקה אמיתות חשובות לגבי העולם, גם אם אלו מוצגות באופן שאינו תואם עוד את הבנת עולמו של האדם המודרני. דוגמה לכך הן המטפורות של הדת שהושתתו על שלטון מונרכי כאידיאל, בעוד שכעת הדמוקרטיה מקבלת תואר זה. בהתחלה לא כללה תנועת "התרבות המוסרית" טקסים ומנהגים דתיים, אלא הייתה דתית במובן של ניסיון להוות חלק מכריע בחיי האנשים ופנייה לנושאים שהעסיקו אותם. חלק מהקהילות של "התרבות המוסרית" הכניסו מאוחר יותר מידה של טקסיות ככלי לסימון מועדי חג ודרך להציג באופן מוחשי את הערכים ההומניסטים המופשטים.
לקריאה נוספת
קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין, פרומתאוס אמריקאי: הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום, מאנגלית: רחל אהרוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012. עמ' 27–32
.png)
