Maurice Lagueux, Néstor García Canclini, Gilbert Romeyer-Dherbey, Serge Valdinoci, Jacques Garelli, Didier Franck, Marcien Towa, Gwendoline Jarczyk, Monique Schneider, Fatma Chamakh-Haddad, Pierre-Jean Labarrière, Olivier Abel, Monique Castillo, פרנסואה לארואל, Jacques Poulain, André Moreau, Maurice Bellet, Nicolas Grimaldi, Pierre Caussat, Robert Nadeau, Paulin Hountondji, Francis Kaplan, Jacques Gagey, בפסקה זו 10 רשומות נוספות שטרם תורגמו
פרס בלצן (1999) פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה (2000) פרס גורדון ג. לאינג (1985) Grand prix de philosophie (1991) פרס פאולוס השישי הבינלאומי (2003) פרס ד"ר לאופולד לוקאס (1989) פרס קרל יאספרס (1989) פרס אוסקר פפיסטר (2000) פרס הגל (1985) מפקד במסדר הדקל האקדמי עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
את גישתו ההרמנויטית החל ריקר לפתח בעקבות הקריאה בהנס גאורג גדמר, והיא זכתה לביטוי משמעותי ראשון בספרו "פרויד ופילוסופיה". בפרקים הראשונים של ספר זה ריקר הציג את המתודה הפרשנית אותה פיתח ובהמשך הספר ניתח באמצעותה את התאוריה הפרשנית-פילוסופית של זיגמונד פרויד.
בעמודיו הראשונים של הספר, מבקש ריקר לטעון שלמילים ולמשפטים ישנה יותר ממשמעות אחת וזה מתוך המקום של ריבוי המשמעויות שהמהלך ההרמנויטי נדרש. ריקר מציב במרכז הניתוח שלו את המשפט, וטענתו המרכזית הראשונה נוגעת בקשר שבין המילה למשפט: המשפט מצמצם משמעויות מסוימות שהמילה יכולה להחזיק, אולם גם פותח את עולם המשמעות לשדה נרחב יותר. יש כאן כיווץ באלמנטים מסוימים ופתיחה של אחרים. חלק מהמשמעויות הן על פני השטח אולם חלקן גם מתחתיו (זה הבסיס שעליו נבנית התזה על הרמנויטיקה של חשד והרמנויטיקה של אמונה). מבחינת ריקר, הטקסט קורא לנו לחקור אותו, וזאת על בסיס תפיסה מסוימת של השלם. כדי להבין את השלם, עלינו להיכנס מעט לגישה הפנומנולוגית של ריקר: הפנומנולוג מחפש את המהות בתופעות ובחוויות השונות. המהות הזו מתגבשת מתוך ההבנה שלנו את החוויה, והיא מתגבשת אצל הפנומנולוג בכלים של אינטואיציה. ההרמנויטיקן נוסח ריקר מגלה בעזרת האינטואיציה איזושהי מהות אותה הוא מנסה לפענח שלב אחר שלב באמצעות שני כלים הרמנויטיים: ההרמנויטיקה של החשד וההרמנויטיקה של האמונה. שני הכלים ההרמנויטיים הללו, אותם מיד נציג, מתבססים על קריאה מדוקדקת ועל ניתוח פרשני מסוג ה-exegesis (מה שבשיח התלמודי זכה לשם "סוד"). שני סוגי ההרמנויטיקות הללו, מודה ריקר, לא מסוגלים להבין את הטקסט במלואו: הם משנים במידה מסוימת את המהות אותה אנו מבינות ומבינים. לכן, הרעיון הוא להשתמש בשני הכלים גם יחד, כדי שיאזנו האחד את השני וימנעו מאיתנו להיחשף להטיות קיצוניות.
בהרמנויטיקה של חשד, ששמה המדויק יותר הוא "הרמנויטיקה של דה-מיסטיפיקציה" (ואותה ריקר עזב כעשר שנים מאוחר יותר, ראו בהמשך), הרעיון הוא לחתור מתחת למשמעויות שעל פני השטח בתופעה הנראית מתוך מטרה לחשוף את המשמעויות החבויות. בהרמנויטיקה של אמונה, הרעיון הוא להאמין לטקסט המנותח ועל בסיס זה לשאול לאן טיעוניו מכוונים, לאן רעיונותיו מאפשרים להגיע. עם ההרמנויטיקה מהסוג הראשון מזהה ריקר שלושה אדונים (מרקס, ניטשה ופרויד), אולם מהר מאוד הוא מוסיף שגם שלושתם מבצעים הרמנויטיקה משני הסוגים. הבחירה בהם כאדונים של חשד מבוססת על הכלים החדשים שהם בחרו לפתח ולהציע, ולא על סך פרשנויותיהם.
