פאטמה אבו רומי
فاطمة ابو رومي

לידה	1977 (בת 47 בערך) טמרה, ישראל
מקום לימודים	אורנים - המכללה האקדמית לחינוך
תחום יצירה	ציור

פאטמה אבו רומי (בערבית: فاطمة ابو رومي; נולדה ב-1977) היא אמנית וציירת ערבייה-ישראלית.

פאטמה אבו רומי נולדה בטמרה, שבגליל התחתון. את דרכה האומנותית התחילה בשיעורי ציור ורישום ומצאה עבודה כעוזרת בסטודיו לפיסול. בשנת 1998 סיימה לימודי הנדסאות במכללת "מאר-אליאס", שבאעבלין, והמשיכה את לימודיה במכללת "אורנים האקדמית לחינוך" (2005-2001), שם זיכה אותה פרויקט הגמר שלה במלגת הצטיינות ביצירה.^[1]

באמצעות עבודותיה מבקשת אבו רומי לבטא את מצבה הנפשי ולתרגם את אישיותה ורגשותיה. מצבן של הנשים הערביות הוא סוגיה מרכזית בעבודותיה החזותיות. עבודותיה מוקפדות ועם הרבה פרטים. כדי לשמח את עיני המתבונן, היא "מנגנת" לפניו ולוכדת את עיניו ביופיין של יצירותיה, לפני שהן יורדות לעומקו של הנושא שהיא מציגה. היא מבקשת לשמר ולהדגיש את זהותה באמצעות פירוש חדש של המורשת בעוד חלק ממנה מותח ביקורת על החברה הכורעת תחת עול הגלובליזציה הזונחת את מורשתה.^[2]

ב-2009 במסגרת התערוכה הקבוצתית, ״משהו בתוך הלבן״ היא הציגה מקבץ ציורים בניהם ציור הנקרא ״כותונת יוסף״. כותונת לבנה על רקע בהיר נוטה ללבן. הכותונת מלאה בקישוטים ובחרוזים שיש להם תפקיד מעבר לערכם הוויזואלי המרהיב, הם מסתירים את העבר, את הטקסטים הדתיים שהוא נושא, מעידים על האירוע ומשמעותיו. הקישוטים והחרוזים מלאים את תפקידו של הדם והחורים שנעשו בכותונת של יוסף. הסיפור שהיא מספרת הוא סיפור הריב בין האחים, ולהתנערותם מגורל אחיהם.^[3]

מקום מיוחד בעבודתה של אבו רומי מוקדש למורשת האמנות האסלאמית, ובעיקר למיניאטורות - ִמזערות. הרכב היצירה, הרקמה והבד הדקורטיבי המשמש את האמנית עושים את עבודותיה למעין מיניאטורות מוגדלות שאפשר היה לצייר במידותיו של ספר. קיים דמיון בין נושאי המיניאטורות העות'מאניות והפרסיות לבין עבודותיה של אבו רומי, כך שאפשר לראות ולחוש את כובד השליטה והכניעה אשר מפעיל השולט על הנשלט. בעבודותיה היא מבטאת את האני שלה כאישה, את חייה ואת המתח הנפשי המלווה אותם באמצעות מבנה אמנותי יפה וטכניקה ייחודית המשכילה למסור את מסריה באופן מוסווה וצנוע. דרך קידוד והסוואה, הומור ואירוניה, היא מבטאת את תחושותיה, את שאיפותיה ואת תקוותיה ומציבה את עצמה. היא כמבקשת להתקומם נגד קיפוח הנשים ונגד הבעלות עליהן. עבודותיה מבקשות לגלות את המסר החבוי בהן ולעורר ביקורת חברתית כדי לבנות חברה מתוקנת יותר.^[4]

בסדרת הדיוקנאות שיצרה, בהם דיוקן איש מבוגר, דיוקן ילדה קטנה, דיוקן של אביה ודיוקנאות עצמיים, מעבירה אבו רומי מסר בו היא מתנגדת לדיכוי הנשים הערביות ולקיבוע מעמדן היא מוחה נגד הדעות והמוסכמות המונעות מן האישה לפצות פה ללא קבלת רשות מהאפוטרופוס, מהאדון, מהבעל או מהמבוגר במשפחתה. אף-על-פי שרבים מן הדיוקנאות הם דיוקנאות עצמיים, היא אינה מדברת על עצמה אלא מבקשת להסב את תשומת הלב למצבן הטרגי של הנשים הערביות בכלל. אמנותה מוזנת מסיפורים ששמעה מנשים אחרות, מצפייה בדמויות של נשים בסרטים ערביים, מקריאה בעיתונות העמוסה בטרגדיות או מאירועים אותם חוותה בסביבתה הקרובה או הרחוקה. בכך היא מגלמת בדמותה את תפקיד הקורבן ומעצימה את הדיון, כשהיא מתארת את דיוקן עצמה ואת דיוקן אביה. אותו אב העוקב אחר התפתחות הקריירה האמנותית שלה תוך הכוונה, עידוד והערצה, משמש אותה כדי להקצין את דמות הפטריארך, כשהיא למשל מתארת אותו כקדוש הלבוש כעולה רגל והילה עשויה חרוזי קריסטל מעל ראשו; כמלך שהודח מכיסאו או כגבר שאיבד את כוחו, מבטו מושפל מטה וצעיף נשי מכסה את פניו.^[5]

בתערוכה ״בין כאב ליופי״ הציגה אבו רומי דיוקנאות אלו שהציעו לציבור נקודת מבט המעבירה ביקורת חברתית נוקבת על מצבה של אישה ערביה צעירה בישראל. זהו צעד אמיץ מצד האמנית, שמפנה מבט ביקורתי, לא רק כלפי חוץ, כלפני המדינה ומדיניות ההזנחה והאפליה, הגזענות והכיבוש, אלא גם פנימה, כלפי החברה הערבית עצמה. בחברה הערבית הפטריארכאלית, כל חריגה מהשורה, ובפרט כשהיא נעשית על ידי אישה, אמנית ויוצרת, מהווה מעין מרד והתרסה על עליונות הגבר ומערכת הציפיות השבטיות. מבחינה זו, אבו רומי מצטרפת לקבוצה גדלה של אמניות פלסטיניות, המשלמות מחיר יומיומי כבד, אישי, משפחתי וכלכלי על בחירתן העצמאית.^[6]

בדומה לציורים, גם מיצבי הקיר של אבו רומי עוסקים בדרך כלל בתמות ובאופני עשייה, שנפוצים מאוד בשיח הפמיניסטי המתפתח במרחב התרבות הערבי והמוסלמי לענפיו השונים. לדוגמה, אחת התמות שעולות בעבודותיה היא הטיפול בנושא הרעלה, שהפכה עם השנים לתמה שכיחה למדי באמנות הפמיניסטית הנוצרת במרחב הזה. במסגרת זו עולה לא פעם השילוב בין יופי למחנק, והדילמות הקוטביות שהרעלה טומנת בחובה, היא נדונה בשיח כסמן של שעבוד ושל דיכוי נשי והיא גם סמל של התנגדות לקולוניאליזם תרבותי.

אבו רומי גם עושה שימוש בשיער נשי ליצירת חפצים גבריים, בכך היא קושרת עצמה לאומניות פלסטיניות נוספות כמו מונה חאטום (Mona Hatoum, פלסטינית ילידת לבנון, חיה ופועלת באנגליה), אשר יצרה כּאפייה שעיטוריה עשויים משער נשי. אבו רומי המשיכה את המהלך הזה ויצרה עקאל, פתיל חוטים עבה שגברים כורכים סביב הכּאפייה, או כתר קוצים, העשוי משיער אמה.^[7]

ב-2017 בתערוכה ״ונוס פלסטינה״ הציגה ציורים בהם תיארה את אביה בתקופה בה התמודד עם מחלה. בציורים אלו, אבו רומי משתמשת בדימוי ונוס, אלת היופי והפריון, בבימוי ובהעמדה של אביה בסצנות אותן היא מציירת. בכך היא מהדהדת את הציור האירופי החל מתקופת הרנסאנס, שרבים מאמניו תיארו נשים מעורטלות שכובות על מצעי משי וקטיפה. אותם סממנים של פאר ותיאטרליות עומדים בניגוד מוחלט למצבו הקונקרטי של האב המצוי בתוך מאבקו הפרטי, אשר בפני עצמו, כאובייקט גברי דווקא, הופך את מעמדה של אותה 'ונוס' במסורת.^[8]

• 2011 - סיפור אישי, גלריה אום אל פחם
• 2012-2013 - בין כאב ליופי, מוזיאון האסלאם, ירושלים
• 2014 - אני האחרת, הגלריה לאומנות מעלות תרשיחא
• 2016 - קווצות, גלריה גורדון, תל אביב
• 2017 - ונוס פלסטינה, הגלריה לאומנות אום אל פחם.
• 2017 - גלריית קיבוץ לוחמי הגטאות

• 2005 - פצעים וחבישות גלריה לאמנות אום אל-פחם, אום אל-פחם
• 2005 - מחסום, גלריה לאומנות, טמרה
• 2005 - בצורת ספר, בית יגאל אלון, קיבוץ גינוסר
• 2006 - צעד נוסף, מכללת קלישר, תל אביב
• 2006 - 45 שנות יצירה, תיאטרון אל מידאן, חיפה
• 2006 - דיוקנאות, פירמידה- מרכז לאומנות עכשווית, חיפה
• 2006 - עירוני או כפרי, בית הגפן, חיפה
• 2007 - רקמות: רקמה וקליגרפיה באמנות העכשווית בישראל, הגלריה לאמנות ע"ש אברהם ברון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע
• 2008 - התכתבות: אמנים ערבים בני זמננו מוזיאון האסלאם יד ל.א. מאיר, ירושלים, ישראל
• 2009 - משהו בתוך הלבן, הגלריה לאומנות מודרנית, נצרת
• 2011 - נאמן למקור, בית הגפן, חיפה
• 2012 - קלנדיה, הגלריה לאומנות מודרנית, נצרת
• 2013 - לוג אין לוג אאוט גלריית בית הגפן, חיפה
• 2013 - אי נומה, הגלריה לאומנות, משכן האמנים, הרצליה
• 2013 - מרחב מתמשך: תערוכת מורים ובוגרים מהמכון לאמנות אורנים, הגלריה בבית התרבות והאמנות, נצרת
• 2015 - יומנו של חמור מוזיאון האסלאם יד ל.א. מאיר, ירושלים, ישראל
• 2017 - בין שתיקה לדיבור, בית אות המוצר הירושלמי, ירושלים
• 2018 - טריטוריות פרומות, בית האמנים, ירושלים.
• 2020 - מסיגות גבול, המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים.

• משהו בתוך הלבן, קטלוג תערוכה הגלריה לאמנות- נצרת, אוצר התערוכה - פריד אבו שקרה, 2009
• אבו שקרה פריד, ה"אני" בחברה המזרחית ואני ה"אחרת" על עבודותיה של פאטמה אבו רומי, עמ' 246–247, 17 באוקטובר 2013
• קטלוג עבודות פאטמה אבו רומי, הגלריה לאומנות אום אל פחם 2013–2017, 2017.

• שפי סמדר, תרגיל באפליה מתקנת, ביקורת על תערוכת ״התכתבות״ במוזיאון האסלאם בירושלים.

• איתי יעקב, די לכיבוש, די לחיג'אב!, באתר Xnet‏, 8 ביוני 2005
• שפרבר דוד, שימוש מודע במבט, באתר ערב רב, 21 בספטמבר 2012
• בן שמחון דני, ״צעקת המבט של פאטמה אבו רומי״, באתר דעם, 18 באוקטובר 2012
• שפרבר דוד, מה רואות מבעד לרעלה? באתר ערב רב, 27 בינואר 2013
• אתר גלריות, אינפורמציה לתערוכה ונוס פלסטינה, 16 בדצמבר 2017
• icom איגוד המוזאונים ואיקו"ם ישראל, תיאור תערוכה במוזיאון האסלאם, תערוכת הציורים המתחלפת - פאטמה אבו רומי - "בין כאב ליופי" המוזיאון המארח, מוזאון לאמנות האסלאם